האוטוביוגרפיה החדשה והעצומה של ברק אובמה נפתחת בתיאור ארוך של מסע הבחירות המזהיר שניהל ב־2008. כבר שכחנו, אבל המתחרה העיקרית שלו בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית הייתה הילרי קלינטון, אשת הנשיא לשעבר. אובמה מקדיש מילים רבות לדם הרע שזרם ביניהם. הוא מודה שלא היה צדיק תמים ביחסו כלפיה באותם ימים, אך כמובן פוקד עליה את חטא השתלחויותיה בו ואת ההתגייסות של בעלה נגדו. כל זה לא מנע ממנו להציע דווקא לה תפקיד בכיר בקבינט שהקים עם כניסתו לבית הלבן – מזכירת המדינה. אחרי הכול, שניהם באו מאותה מפלגה ונישאו על כנפי אותו רעיון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: המורכבות של שלי יחימוביץ' נעצרת כשזה מגיע לפמיניזם
– צה"ל נערך להתפרצות הקורונה בעזה ובכפרי יו"ש
– אלפים יגיעו בחנוכה לארמונות החשמונאים ביריחו
אילו נהג בנימין נתניהו באבירות דומה והציע לגדעון סער תיק בכיר בממשלה שהקים אחרי בחירות 2020, כנראה היה חוסך לעצמו את התאונה הקשה השבוע. אחרי הכול, שניהם ליכודניקים. אבל נתניהו לא אימץ את שיטת אובמה לטיפול ביריבים מבית, והשאיר את סער בחוץ. גם את נפתלי בנט השאיר שם. הוא הניח שיוכל להחזיק במוסרות המדינה ובמושכות הימין לעולם ועד ונגד כל העולם. העובדה שהצליח להישאר בבלפור למרות כל ההסתערויות עליו בשנים האחרונות עשתה אותו יהיר ושאנן. ראש הממשלה שעקף את דוד בן־גוריון באורך הכהונה, נוטה לשכוח את סופו הפוליטי של בן־גוריון: יריבים מבית הכריעו אותו ארצה. לוי אשכול האפרורי הביא לסילוקו ממפא"י.
גדעון סער אינו לוי אשכול. הוא נמרץ יותר ורהוט יותר, אם כי אינו כליל הכריזמה. הכרזת המרד שלו השבוע הייתה מתכתית משהו. לא היה בה שמץ מהחמימות שנתניהו הצליח לסגל לעצמו במרוצת השנים. ברור שטעה כשהעדיף את מנעמי הפרומפטר על אתגר הדיבור הישיר. אך למזלו התקשורת השמאלנית הוקסמה מהכרזת המרד הימנית בראש הממשלה הנצחי, ומחלה לו על כך. גדעון סער, בעצם פרישתו הרועשת מהליכוד, חושף את התנוונות מפלגת השלטון, שאכן הפכה במרוצת השנים האחרונות למפלגתו של אדם אחד; אמנם מוכשר ומנוסה מאוד, ובכל זאת רק אדם.
עד מסיבת העיתונאים של גדעון סער ביום שלישי בערב היה נדמה שמצבו של נתניהו בכי טוב. לפי כל הסקרים הוא נערך לצלוח בקלות את מחסום ה־61. כמעט כל המפלגות שהתחרו בו בעבר נקרעו בינתיים לגזרים, יד איש באחיו ממש, ולכן הסתבר שהוא יצחק הפעם כל הדרך לקלפי. החלום המתוק על ממשלת ימין טהורה היה בדרך להתגשמות. הבעיה היא שהדרך עצמה לא הייתה הכי טהורה, בלשון המעטה. ממשלת הימין שעמדה לקום פה אחרי הבחירות הייתה ממשלה שלידתה בחטא, חטא האנוכיות של כל מי שדחף לבחירות רביעיות בתוך שנתיים.
של מי החטא בדיוק? גם של כחול לבן, כמובן. בני גנץ וגבי אשכנזי הכריעו באופן ציוני למהדרין כשהעדיפו באביב ברית עם נתניהו, שנוא נפשם, על פני ברית עם איימן עודה והיבא יזבק. אלא ששעה קלה אחר כך הכול התקלקל. נקיפות מצפון וביקורת אכזרית משמאל הניעו את גנץ ואשכנזי לחתור תחת אושיות ממשלתם שלהם. זה התחיל בהפרת ההסכם הבוטה עם חוק ההמרה, ונמשך כמעט מדי יום במתקפות מילוליות על ראש ממשלתם ובגילויי תמיכה במפגיני בלפור. גם אם הייתה לנתניהו נכונות כלשהי לכבד בבוא היום את הסכם הרוטציה, כחול לבן התאמצה לכבות אותה. גנץ ואנשיו התנהלו בשבועות האחרונים כמו שמשון הממוטט על עצמו את עמודי המקדש הפלשתי, רק שלשמשון לא היה מה להפסיד, ולגנצים יש. הם תרמו רבות למשבר שמוליך אותנו אל סף פיזור הכנסת.
הצרה היא שהליכוד אשם יותר. הוא תקע בכוונה ובתירוצים עלובים את העברת תקציבי המדינה 2020 ו־2021, והגיב באופן פרוע מדי על ההתגרויות של כחול לבן, למשל כשהאשים לאחרונה את גנץ בהתעלמות מאסון מותם של שני אנשי חיל האוויר. אין ספק שאפשרות היציאה מהסכם הרוטציה חשובה לו יותר מכל שיקול לאומי. אילו אותרה פתאום אפשרות כזאת אי שם בקיץ הבא, תקציב המדינה היה עובר מזמן.
סיעת הליכוד אמנם הצביעה ביום רביעי שעבר נגד הקדמת הבחירות, אך ארשת פניה הסגירה תמיכה נלהבת בהצעה; בגלל הסקרים ובגלל המצב המשפטי העדין של נתניהו, לא בגלל אידיאולוגיה. בכירי הליכוד זלזלו באינטליגנציה של הימין כשהתחילו להבטיח השבוע, לפתע פתאום, רפורמה מקפת באופן מינוי השופטים אם ינצחו שוב בבחירות. הם התגוללו לשווא על איילת שקד, שבארבע שנותיה כשרת משפטים חוללה בצלאח א־דין יותר שינויים מכל קודמיה הימניים. גם הטענה שנפתלי בנט יחבור לשמאל אחרי הבחירות נשמעה מגוחכת. בינתיים, מי שחבר לשמאל בזמן האחרון היה נתניהו. את עמיר פרץ ואת איציק שמולי הכניס לממשלה, את שקד וסמוטריץ' השאיר באופוזיציה. הוא הניח שלעולם ועד יוכל לאחוז בהגאי הימין. הוא גם האמין בסקרים.
ואז באה הפצצה של סער, והוכיחה שלא לעולם חוסן. כיסאו של נתניהו מתנדנד. בן־לילה אבד הביטחון שכך או אחרת הוא יוכל להרכיב גם את הממשלה הבאה. לראשונה זה שנים רבות קם לו יריב מסוכן מבית, כזה שעשוי לטרוף את החישובים המוקדמים ואת הנחות היסוד. מפלגת ימין־מרכז חדשה עלולה להכות בליכוד כמו קדימה בבחירות 2006, ולייצר קואליציה שתוריד את נתניהו מהשלטון. אם המסקנה המיידית שלו מההתפתחות המיטלטלת הזו תהיה שמוטב לדחות את הבחירות ולהקדים את התקציב, זה יהיה סוג של נס חנוכה. גדעון סער יוכל לזקוף אותו לזכותו.
