בספרו "כוכב הגאולה" מציג הוגה הדעות החשוב פרנץ רוזנצווייג את אחד מרעיונותיו המרכזיים. זהו רעיון שלרבים מאיתנו יהיה קשה לקבל, ובצדק. אך כפי שנראה, יש לו שורשים בהגות היהודית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקשרים שהובילו לחיבור בין סער לחברי "דרך ארץ"
– המטוס שהפיל את האימפריה הסובייטית
– צה"ל נערך להתפרצות הקורונה בעזה ובכפרי יו"ש
רוזנצווייג חי בגרמניה של תחילת המאה העשרים, ולא ראה את הנאציזם ואת השואה. טענתו, המוזרה לכאורה, היא שהגאולה התממשה בחיים ובקיום היהודיים שבגלות. בדבריו יש לכאורה פרדוקס גדול. אנו תופסים את היהדות כנאבקת נגד הנצרות, אשר טוענת כי המשיח כבר בא והעולם כבר נגאל. והנה, רוזנצווייג הופך את הקערה על פיה (אגב, רוזנצווייג לא שלל לחלוטין חלק מהרעיונות הנוצריים, אלא טען שמקורם ביהדות)!
אם נחדד את דבריו נראה שהוא איננו טוען שהמשיח הגיע, אלא מאמין שהחיים היהודיים הגלותיים מייצגים את הרעיון של "מלכות שמיים". כיצד? הרעיון של מלכות שמים מקורו כבר במקרא (למשל בספר שמואל), והוא מבטא את השאיפה לכך שהאנשים יעשו את הטוב מתוך יראת שמיים, ללא צורך במלוכה או במערכות פוליטיות ומשפטיות הכופות אותו. מכאן, טוען רוזנצוויג, שהקיום היהודי המתמשך בגלות מהווה מימוש של עיקרון מלכות השמיים, זאת מכיוון שהעם היהודי חי ומתקיים ללא מסגרות פוליטיות וללא מדינה וצבא. לעומת זאת, הנוצרים טוענים אמנם שהעולם נגאל, אבל העובדה שהם חיים במסגרות פוליטיות עם צבא ומדינה ומלחמות, היא סימן לכך שזו איננה מלכות שמיים.
לפי רוזנצווייג, אפוא, החיים בגלות שממנה התנערו כל כך הציונות והישראליות, הופכים לקיום האידיאלי. הנגטיב הופך לפוזיטיב. ועם זאת, נזכיר שוב שרוזנצוויג לא ראה את השואה שהרסה את "הקיום האידיאלי" שבו האמין, והפכה אותו לבלתי אפשרי.
נציגי העתיד
רעיונות אלו של רוזנצוויג קרובים לעניות דעתי למחשבת המהר"ל מפראג. המהר"ל ביטא זאת במשוואה שהוא גוזר מהשורש המשותף של "גלות" ו"גאולה". התזה שלו היא שחיי הגלות בסופו של דבר אינם תוצאה של חטא. המקרא אמנם אומר שהחטא הוא סיבת הגלות, אך יש גם סיבה לסיבה. זוהי סיבה מטפיזית, שהביאה לכך שהיהודים חיים בניכור לעולם הסובב. הם שייכים לעולם אחר.
הזכרתי בעבר את ההיסטוריון האנגלי האנטי־ישראלי ארנולד טוינבי, שכתב שהקיום היהודי הוא מאובן של העבר ולא שייך לעולמנו. גם המהר"ל חושב שהקיום היהודי אינו שייך לעולמנו, אך בניגוד לטוינבי הוא טוען שהקיום היהודי שייך לעתיד. העם היהודי חי בעולם הנוכחי בניכור, כשליחו של הקב"ה, ולכן הוא סובל. זה מקור האנטישמיות. חייבת להיות בעולם הזה נציגות של העולם העתיד לבוא, אבל המצב הקיומי הזה מחולל אסונות.
כך גם מפרשים חז"ל את המפגש בין יעקב ועשיו. זהו הסכם שבו עשיו, המייצג את החזקה שבאומות העולם, לקח את העולם הזה, ויעקב יקבל את העולם שלעתיד לבוא. ולמרות זאת, אנו חייבים לחיות גם בעולם הזה עם מגבלותיו. הכמיהה לגאולה פירושה כמיהה לעולם שבו עם ישראל יחזור להיסטוריה האנושית כעם בארצו. עניין זה הוא אחד מהקשיים בשיטת רוזנצווייג, המתעלמת מהסבל היהודי ומבטלת את הכמיהה הזו לגאולה הארצית.
עמדה נוספת המתנגדת לשיטת רוזנצווייג היא זו של הראי"ה קוק. הראי"ה מקבל את הקביעה שהעולם הושחת על ידי העמים היושבים על אדמתם עם כוח שלטוני וצבאי. אלא שלדעתו, בין העולם שנשחת ובין העולם העתידי של הגאולה ישנה רציפות היסטורית, המביאה לשינוי הדרגתי של המציאות ולתיקונה. הרב קוק האמין שעם ישראל יוכל לחזור לקיום מדיני בארצו מבלי להזדקק לכלי המלחמה של עשיו. הוא ראה בהקמת חבר־העמים שאחרי מלחמת העולם הראשונה הזדמנות לכך. זהו השלב הלאומי של "משיח בן יוסף", שלאחריו יבוא השלב השני של הגאולה – תקופת "משיח בן דוד", שבה העולם כבר יהיה מעבר ללאומיות הממומשת בצורת מדינות ופוליטיקה. לדאבוננו לא זכינו לכך, וחבר העמים אף לא מנע את השואה.
שורשים וכנפיים
בין המהר"ל לרב קוק נמצאת עמדתו של רוזנצווייג. זו איננה עמדת המשכילים הרפורמים של תקופתו, ובוודאי שלא נטייה להתבוללות. המתבוללים ראו עצמם נכנסים בלב ונפש לתוך העמים שבתוכם חיו. הם היו פטריוטים גרמנים או צרפתים בני דת משה, והיו צריכים להראות את המדליות של גבורתם במלחמה. רוזנצווייג, לעומתם, ראה את הקיום היהודי כנפרד מקיום העמים שבקרבם חי. אסור לו להרגיש חלק אינטגרלי מהם (אגב, רוזנצווייג עצמו היה חייל גרמני בחזית במלחמת העולם הראשונה).
רוזנצווייג מתנגד לכך שהיהודי יתחבר ללאומיות הגרמנית ויהפוך לגרמני בן דת משה, ובסופו של דבר היהדות תהפוך עבורו לסרח עודף דתי. אך יש כיוון אחר שגם אליו מתנגד רוזנצווייג והוא הקוסמופוליטיות, אשר מוחקת את מושג העמים והלאומים, פוסלת נאמנות פטריוטית למדינה ספציפית ודוגלת באזרחי העולם (בגישה זו דגלו לכאורה המרקסיסטים, אך בפועל כשלחמו נגד הנאצים היה זה בשם הפטריוטיות הרוסית). יהודים רבים דגלו בגישה הקוסמופוליטית והאוניברסלית והתנגדו ללאומיות היהודית. עמדתו העקרונית של רוזנצווייג לא הייתה כזו. הוא כן מאמין בלאומיות יהודית, אם כי כזו שאיננה מוגבלת בגבולות מדיניים גיאוגרפיים.
במאבק הפוליטי על דמותה של מדינת ישראל, קיים זרם חזק המושך לכיוון של אובדן הזהות היהודית של המדינה. לדעתי, אנו חייבים לשמור על שני קטבי הקיום היהודי: שורשים וכנפיים. שורשים – הקיום המדיני בארצנו, ובו בזמן, הכנפיים – לא לזנוח לחלוטין את הרעיון שמייצג רוזנצווייג.
בהכרזת העצמאות נאמר שארץ ישראל היא מולדת העם היהודי, אך התורה מלמדת אותנו שהעם היהודי נולד דווקא בגלות ומגיע לארץ מאוחר יותר. קיום העם היהודי איננו מותנה בחיבור לארץ. חשובה מאוד העובדה שבניגוד לדימוי המקובל בשפות רבות, היחס בין הארץ לעם איננו מבוטא במקרא כיחס של אם ובתה, אלא כיחס אהבה של איש לאישה. העם היהודי מתואר כבעל של הארץ – האישה. זוהי אכן, במידה מסוימת, גישה השונה מההסתכלות הציונית.
ההיסטוריה היא מטבע מתגלגלת. מצד אחד כתוב הראי"ה קוק ומצד שני כתוב המהר"ל. אני מאמין בגישה הפרדוקסלית – האמת נמצאת בשני צידי המטבע.
