כאשר קראתי את הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", שפרסם ארז תדמור לפני שלוש שנים, חשתי אי־נוחות. התמה המרכזית של הספר מוכרת: מאז המהפך של 1977 ועד היום, כמעט ארבעה עשורים וחצי, מפלגות הימין נמצאות אמנם בשלטון מרבית הזמן, אבל בפועל הן לא שולטות במדינה ומתקשות לקדם מדיניות ימין ממשית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקשרים שהובילו לחיבור בין סער לחברי "דרך ארץ"
– דעה: לא לתעדוף: המדינה צריכה לחסן כל מבקש
– בעקבות ממדי התחלואה: הרש"פ הכריזה על סגר כללי
תדמור מזכיר שכאשר מנחם בגין נכנס ללשכת ראש הממשלה, פקידי השמאל שישבו בעמדות המפתח מיום הקמת המדינה תכננו לארוז וללכת הביתה. הם הבינו ש"מהפך" פירושו חילופים נרחבים של הפקידות הבכירה. כמו ברומא, כמו בפריז, כמו באמריקה. אבל בגין היה מבועת מהרעיון שהוא אכן יצטרך לקחת אחריות מלאה על המדינה, והשאיר את מרבית חברי הגוורדיה הוותיקה על כנם. הוא המשיך לנאום נאומים יפים, והם עשו את מה שהם יודעים לעשות והוליכו אותו באף למימוש מדיניות שמאל. מאז ועד היום דבר לא השתנה על פי תדמור, ו"האליטה בישראל מסובבת על האצבע הקטנה את האנשים שבטוחים שהם בשלטון, אך אינם שולטים בדבר ממשי".
תדמור מחטיף שם לכולם. לאנשי "הימין המתרפס", בדגש על מי שכונו פעם נסיכי הליכוד, שהוא מכנה "ימני מחמד", "שפוטים של עיתון הארץ", "טיפשים", "פחדנים", "עבדים נרצעים של אליטות השמאל והחונטה השיפוטית"; את השמאל הוא תוקף על הבריונות, האטימות והשתקת כל מי שחושב אחרת ממנו; ואת בית המשפט העליון על המהפכה החוקתית שאיננה אלא "הפיכה חוקתית" ו"פוטש אנטי־דמוקרטי".
הספר כולל גם כמה הצעות לתיקון. המכנה המשותף לרובן הוא אסטרטגיית "כוויה תחת כוויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". בשבוע שעבר כתבתי פה על המגמה החדשה בימין, שגורסת כי את המשילות צריך לקחת ביד רמה ובזרוע נטויה ובמורא גדול, ובפקידים לעשות שפטים. למה? כי "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל". כי בשמאל יש יסודות סובייטיים, אנטי־דמוקרטיים, כוחניים וחד־צדדיים, ואין שום דרך לנצח אותו שלא באמצעות כוח דורסני. תומכי הגישה הזו מזכירים את אהרן ברק, שמעולם לא ניסה לשכנע את הציבור בעמדותיו וערכיו, ופשוט כפה אותם בפסקי דין חלוטים; את הצורה שבה עברו הסכמי אוסלו וההתנתקות, ועוד.
אותי זה מטריד, כי קשה לי להשתחרר מהשאלה הבסיסית: מהי המטרה של הימין, לשם מה הוא רוצה לאחוז במוסרות השלטון? כדי להחליף עוול בעוול? לעשות עוד מאותו דבר, רק עם כיפה – ממשית או שקופה – על הראש? אם התורה שלנו לא מציעה עולם ערכים גבוה יותר והתנהלות מוסרית יותר, אם אין בה מרכיב של תיקון חברתי עמוק, אז מהי בעצם החלופה שאנו מציעים לציבור?
השבוע קיבלה אסטרטגיית תדמור חיזוק משמעותי משופטי העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים. שר המשפטים אבי ניסנקורן, איש ההסתדרות והוועדים הכוחניים, הבהיר במעשיו כבר מהרגע הראשון את האני מאמין שלו – לתלות על החגורה כמה שיותר מהר כמה שיותר גולגלות, שיגרו את בלוטות העונג במוחם של מצביעי השמאל־מרכז.
מאז פרישתו של אהרן ברק לפני כעשור וחצי, ההתנהלות בין חברי הוועדה לבחירת שופטים הפכה למכבדת יותר. הם משתדלים לקיים הידברות בין הפלגים השונים ולהגיע להסכמות מינימליות. לאיילת שקד היה חשוב לקדם מועמדים שמרניים והיא ידעה שעל כך היא נבחנת, אולם היא ניהלה שיח רציף עם נשיאת בית המשפט העליון והשתדלה לכבד את רצון השופטים במקרה שמינוי מסוים היה חשוב להם מאוד. גם כאשר היה לה רוב בוועדה, היא לא שכחה את המיעוט.
בשל החלטת נתניהו להעניק את תיק המשפטים לניסנקורן, הימין נמצא במיעוט בוועדה. במצב נורמלי, יו"ר הוועדה היה מעניק משהו לנציגי הימין – האוזר, רגב ומארק. האוזר ביקש להשפיע על שלושה מינויים בלבד מתוך 61, וקיבל התעלמות מזלזלת. שעות לפני הכינוס שלח האוזר לניסנקורן מכתב בהול ובו כתב כי "בשים לב לחשיבות השיח בין חברי הוועדה וללגיטימציה הציבורית הרחבה הנדרשת בעת בחירת שופטים בישראל, אבקשך לדחות את הדיון בקטגוריות שבמחלוקת לישיבה הבאה, על מנת לאפשר לחברי הוועדה לבוא בדברים ולהגיע לכלל הסכמות, כנהוג מימים ימימה". למכתב לא היה מענה.
136 שמות נדונו ביום שני השבוע בישיבת הוועדה למינוי שופטים, 61 מתוכם נבחרו. הישיבה נמשכה חמש שעות, שזה אומר 2.2 דקות למועמד. ככה לא נראה דיון, ככה נראית זלילה
נציגי הימין הבינו מהר שהקשב של ניסנקורן אפסי, ושהוא מתכוון לנצל עד תום את כוחו בוועדה כדי להביא לתוצאה של נוק אאוט. 136 שמות נדונו ביום שני השבוע בישיבת הוועדה למינוי שופטים, 61 מתוכם נבחרו. הישיבה נמשכה חמש שעות, שזה אומר 2.2 דקות למועמד. ככה לא נראה דיון, ככה נראית זלילה.
מילא ניסנקורן, הוא משחזר את דפוסי מפא"י של פעם. התמה הגדולה היא על השופטים. מה עבר בראש לנשיאה חיות ולשופטים הנדל ופוגלמן? איך הם נתנו יד למהלך דורסני וכוחני, שמעבר לסיפוק הרגעי שבמינוי מקורבים, ממצב אותם כשחקנים פוליטיים שמשחקים פוליטיקה ישנה? האם כאשר תקום סוף סוף ממשלה לאומית אמיתית, מישהו ירצה להקשיב להם?
שינוי מגמה
את צל"ש 2020 לתיקון עוול במשפט צריך להעניק לשופטת בית המשפט העליון יעל וילנר. פסק הדין בבג"ץ ויגיסר – שאותו כתבה וילנר יחד עם השופטים סולברג ושטיין – הוא ציון דרך היסטורי, אף שאיננו מושלם. ההכרעה שיצאה מבית המשפט העליון בשבוע שעבר עשויה להשליך לא רק על העתירה הספציפית, אלא גם להתחיל לתקן את העוולות שמבצעת מדינת ישראל נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון באמצעות צוות קו כחול ופרקליטי יועמ"ש איו"ש, שעליהם הצבענו לאחרונה בתחקיר גדול בעיתון זה.
ומכאן לעתירה הספציפית: על כף המאזניים עמד שטח גדול יחסית של 224 דונמים מצפון ליישוב כוכב־יעקב בבנימין. בהליך נדיר הוכרז השטח כאדמות מדינה, אולם ההכרזה הזו הותקפה משני צדדים. הראשון, יזם יהודי אמריקני בשם מוטי קוגל שטען כי רכש את הקרקעות בכסף מלא לבניית שכונות הרחבה בכוכב־יעקב. השני – ובו מתמקד פסק הדין – פלסטינים מכפר־עקב שטענו כי אף שמדובר באדמת טרשים נטושה, יש להם זכויות חזקה בה שכן אבותיהם עיבדו פעם את השטח.
ועדת ערר צבאית – מי שקרא את התחקיר זוכר שלא פעם מדובר בשופטי מילואים עייפים עם הבנה דלה למדי בדיני המקרקעין באיו"ש – קיבלה את טענותיהם והמליצה על ביטול ההכרזה. ראש המנהל דאז דחה את ההמלצות, והפלסטינים עתרו לבג"ץ.
כזכור, דיני הקרקעות העות'מאניים מעניקים זכות חזקה המכונה "תצרוף" לפולשים שעיבדו קרקעות מדינה ("מירי") במשך עשר שנים רצופות. אלא שאותו חוק כולל גם את "דין המחלול": אם הפולש שעיבד את הקרקע נטשה והוֹבירה למשך שלוש שנים, הוא מאבד את זכות החזקה.
העותרים טענו שבשנת 1961 החל השלטון הירדני בהליך הסדרת הקרקעות באזור, אך לא השלים אותו. עוד טענו שאבות אבותיהם הגישו תביעה להכרה בזכות ה"תצרוף" שלהם, ואף שהשלטון הירדני לא השלים את הליך ההסדרה ולא בדק את התביעות, עצם העובדה שהם הגישו תביעה אמורה להקפיא את ה"מחלול". פירוש רש"י: הפלסטינים בכפר־עקב מודים שהאדמות מונחות נטושות לפחות שישים שנה, הם גם מודים שאפילו הירדנים לא בדקו אם אבות אבותיהם באמת עיבדו אותן לפני שבעים שנה, אבל דורשים הכרה בזכויות רק בגלל שלפני שישים שנה הוגשה תביעה.
וילנר מתנסחת באופן אלגנטי ונצמדת לניתוח מדוקדק של לשון החוק, אבל בין השורות אפשר לקרוא את הסיפור הגדול: כל החוק העקום הזה נולד בסיטואציה שבה ארץ ישראל הייתה שוממה כמו בסיפורי המסע של מרק טווין, והשלטון הניח לחקלאים לפלוש לאדמות הסולטן כדי שיוכל לגבות מהם מיסים על היבול. דין ה"הוברה", או ה"מחלול", הוא השלמה מתבקשת: אין שום היגיון בהענקת זכויות למי שנטש את הקרקע.
פסק הדין של וילנר איננו מושלם לטעמי, משום שהיא סבורה שפולש אשר השלים את רישום הקרקע על שמו לא יאבד אותה גם אם נטש אותה. אבל למרות זאת הוא חשוב מאוד, פעמיים. פעם ראשונה בקביעה שמי שרק הגיש תביעה שלא התבררה לא ייהנה מזכויות מן ההפקר. ופעם שנייה, בכך שהוא מטביע חותם של פסיקת בג"ץ על לשון החוק המקורית, ולפיה הפקרה של הקרקע למשך שלוש שנים גורמת לאובדן זכויות הפולש. כזכור, זהו אחד העיוותים הגדולים של צוות קו כחול, שקבע באופן שרירותי שפולשים פלסטינים יאבדו את "זכויותיהם" רק אם הפקירו את האדמות עשר שנים.
החרה־החזיק אחריה סולברג, שקבע כי "אין בכוחה של הגשת תביעה גרידא לבטל את דין המחלול. אין טעם, לא תכלית ולא הצדקה, להקפיא את הדין המהותי משעת הגשת התביעה לפקיד ההסדר, ולהתעלם מכל אשר אירע ונעשה לאחר מכן". פרחים בתיק הזה צריך לתת גם לשרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שכבר בשלב הגשת העתירות הבינה שמדובר בתיק אסטרטגי, והניחה את כל כובד משקלה במאמץ להשפיע על עמדת המדינה שנכתבה בפרקליטות.
רפורמה, לא מהפכה
בלשכת היועמ"ש נקלעו לסיטואציה מאוד לא נוחה סביב מינוי פרקליט המדינה. מחד גיסא, האש והגופרית שספגו על ההחלטה להמליץ על מינוי פרקליט מחוז חיפה עמית איסמן, בשל התבטאויות בעייתיות כלפי נשים בעבר. מאידך גיסא, האכזבה הגדולה שנגרמה למומי למברגר, אשר זוכה להערכה גבוהה על תפקודו ומתואר כ"שחקן נשמה מקצועי ומסור, בעל זכויות עצומות, אדם ששכב על הגדר בשביל כולם, איש מערכת לויאלי, משפטן מעולה". במשך תקופה ארוכה היה למברגר המועמד הטבעי והמוביל לתפקיד, והתוצאה הסופית הפתיעה את כולם.
בכירי הפרקליטות מבינים שהמוסד מתמודד עם משבר אמון ציבורי חריף וקשה, אלא שהם נחלקים לשלושה מחנות בניתוח הגורמים למצב: המחנה הראשון, המזוהה עם שי ניצן, בטוח שאין שום בעיה מהותית בפרקליטות, וכי המתקפות הציבוריות נובעות מסיבה אחת ויחידה – משפט נתניהו. הורתן ולידתן בסביבת ראש הממשלה, המבקשת לפגוע בפרקליטות כדי לשבש את המשפט. מחנה שני מסכים שיש בעיות מהותיות של יהירות, אטימות וחוסר פתיחות לקבלת ביקורת – בעיות שהחלו הרבה לפני משפט נתניהו. מחנה שלישי הוא בבחינת מודה במקצת. כלומר, בעיניו משפט נתניהו אכן "אחראי" לרוב הגדול של הביקורת על הפרקליטות, אבל יש גם בעיות אמיתיות שצריך לטפל בהן.
חברי ועדת האיתור נחלקים בין המחנה השני והשלישי. כך או כך, מבינים שם שיש בעיה עם תרבות "הסגירות המנטלית, חוסר הנכונות לשמוע ולקבל ביקורת, והתפיסה העצמית כמגן היחיד של שלטון האור". אמנם טוענים שהבעיה נמצאת בעיקר בפרקליטות ולא בייעוץ המשפטי, טענה מוזרה למדי לאור הנאומים האחרונים של דינה זילבר, אבל העיקרון עומד על כנו.
מה שגרם לתפנית היה ההופעה של איסמן מול ועדת האיתור. הוא הציג שם אסטרטגיה מסודרת, ושכנע שיש בכוחו לחולל שינוי אמיתי במערכת ההפעלה של הפרקליטות. בוועדה ביקשו להימנע ממינוי מועמד חיצוני מכמה סיבות: לכל מועמד – גם המוכשר ביותר – ייקח זמן רב ללמוד את המערכת, ושכר הלימוד עלול להיות יקר; בנוסף, למועמד חיצוני יהיה קשה לקבל שיתוף פעולה שכן מינוי כזה יתפרש כחוסר אמון מובהק בפרקליטות, כמו החלפת מפקדים אחרי מחדלים קולוסליים בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים. בלשכת היועמ"ש רוצים רפורמה, אבל לא מהפכה.
לתפיסתו של איסמן, פרקליטים צריכים להפסיק לעבוד ולהיבחן כקבלני הרשעות, ובמהלך הקריירה עליהם לעבור בין תפקידי תביעה לסנגוריה וכך לקבל תמונה עגולה ומאוזנת יותר. איסמן חבר בוועדות שנועדו לטפל בסוגיות כמו חזקת החפות והרשעות שווא. הוא הקים ועדה שמנהלת שיח קבוע עם הסנגוריה הציבורית, ומתכוון למנות פקיד בכיר בדרגת משנה לפרקליט המדינה, שינהל את השיח הזה ויבחן את מדיניות הגשת כתבי האישום כדי למנוע עוולות שנעשות נגד האזרח הקטן. עוד הוא מבקש לשקם את מערכת היחסים שבין הפרקליטות לנציבות הביקורת על הפרקליטים, ולהפסיק להתייחס לגופי הביקורת כאל מטרד שצריך לנפנף. הוא מעוניין גם להרחיב את השיח עם האקדמיה, כדי לפתוח את המערכת לרעיונות חדשים.
איסמן לא רק הציג תוכנית עבודה, אלא גם הראה קבלות ממהלכים דומים שהוביל במחוז חיפה. בלשכת היועמ"ש מאמינים שהוא עשוי להוביל לשינוי עומק בהתנהלות הפרקליטות, ולשפר בטווח ארוך את אמון הציבור במוסד.
עצמאי בשטח
"המצב של שר משפטים לעומתי או בכלל שר לעומתי הוא מצב בעייתי, מטריד, מציק" (שופט בית המשפט העליון מני מזוז על השר אמיר אוחנה, מאי 2020).
השופט מזוז כיכב לא מעט פעמים במדור זה, לא רק בשל העובדה שנהג לתת דרור ללשונו באופן שאינו הולם את שיחם ושיגם המדוד של שופטי בית המשפט העליון, אלא בעיקר משום שלא הייתה לו שום בעיה להיות מזוהה פוליטית. המחנה הפרוגרסיבי בעליון הוא גדול מספיק ומבוסס מספיק, אבל עוד לא היה כמזוז שהלם בו פעם אחר פעם בסנוקרת שמאלית.
בית המשפט העליון אינו כבול לתקדימים משפטיים, מאחר שהוא הגוף שיוצר אותם. אבל בית המשפט חייב לישר קו סביב פסיקות עקרוניות שלו עצמו. ברמה המערכתית, לא ייתכן ששני בג"צים על אותו נושא בדיוק יובילו לפסיקות שונות, רק בהתאם להרכב השופטים היושבים על מדין. מזוז לא היה מוכן לקבל את העיקרון הפשוט הזה, והדוגמה המובהקת ביותר היא פסיקותיו בסוגיית הריסת בתי מחבלים. אף שבית המשפט אישר פעם אחר פעם את חוקיותה של תקנה 119 הנוגעת לעניין, והנשיאה חיות שבה והבהירה שהמדיניות היא שמדובר בתקנה חוקית, מזוז עשה שבת לעצמו.
ההחלטה המקוממת ביותר שלו הייתה נגד צו ההריסה שהוצא לבית המחבל שהרג את לוחם סיירת גולני, עמית בן־יגאל ז"ל. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשה לדיון חוזר, אולם חיות דחתה אותו. היא עקצה את מזוז כשטענה שיישום שגוי של ההלכה לא יכול להיחשב ליצירת הלכה חדשה, ולכן לא מצדיק דיון נוסף. אבל בשורה התחתונה, בית המחבל עודנו עומד על תילו.
דורשי רשומות יאמרו שסגנונו של מזוז הוא המשך של הורתו ולידתו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. כזכור, מזוז היה היועמ"ש הראשון שמונה בוועדת איתור חיצונית ולא בבחירה ישירה של הממשלה, בהתאם להמלצות ועדת שמגר שהוקמה אחרי פרשת בראון־חברון.
אחת המחלוקות העמוקות ביחס לתפקיד היועמ"ש היא שאלת מיהו הלקוח, נבחרי הציבור בממשלה או "האינטרס הציבורי", קרי הערכים של היועץ. למזוז הייתה תשובה ברורה. בריאיון שהעניק לביטאון לשכת עורכי הדין עם פרישתו מתפקיד היועמ"ש, הבהיר מזוז שהיועץ אמנם אמור לתת שירות משפטי לממשלה, אבל הוא לא פרקליט "מטעם" הממשלה אלא אחראי לפקח עליה ולהציב לה גבולות, ולכן עליו לשמור על דיסטנס מול השרים. כיועמ"ש הפסיק מזוז את הנוהג של השתתפות בישיבות הממשלה, והגיע רק כשביקשו ממנו באופן מיוחד. עצמאי בשטח כבר אמרנו?
אז מזוז יפרוש באפריל הקרוב, יחד עם המשנה לנשיאה חנן מלצר. שנה לאחר מכן יפרוש ניל הנדל, וחודש אחריו ג'ורג' קרא. באוקטובר 2023 תפרושנה הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון, ושנה לאחריהן יפרוש עוזי פוגלמן. 7 שופטים מתוך 15, שאף אחד מהם לא שייך למחנה השמרני. המשמעות ברורה: לממשלה הבאה, גם אם לא תמלא את ימיה, תהיה השפעה דרמטית על צביונו של בית המשפט העליון למשך שנים ארוכות.
