בעולם הגיוני וסביר, השמאל הישראלי היה אמור לחגוג, ובגדול, את הסכמי השלום או כינון היחסים עם מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות. כשהדגל העיקרי שהנפתם כל השנים היה שלום עם ערבים, מה אמור לשמח ולשובב את נפשכם יותר מאשר, ובכן, שלום עם ערבים. אף על פי כן, מרגע פרוץ השלום הטוב הזה השמאל נעשה עוין, חמוץ וממורמר כלפיו באופן אובססיבי כמעט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אור בקצה המנהרה: בבית טובי העיר הדליקו נרות עם תקווה
– תביעה נגד כרמל מעודה: העבירה אותנו שבעה מדורי גיהינום
– נס חנוכה: המטוס שהפיל את האימפריה הסובייטית
זה התחיל בצווחות ובדמעות תנין על עסקת מכירת מטוסי האף־35, כשתחת מעטה מגוחך של "דאגה לשמירת יתרונה היחסי של ישראל" המטרה הייתה פשוט לנסות לתקוע טריז בין המדינות השותפות להסכם – ארה"ב, האמירויות וישראל. הקמת מדינת טרור פלסטינית במרחק פגיעה של קטיושה מיושנת מורכבת על חמור קילומטרים ספורים מנתב"ג זה סבבה; מטוס חמקן למדינה ערבית מתונה ורחוקה מאוד, שאויבותיה אויבותינו ושאינטרסיה הביטחוניים חופפים בחפיפה כמעט מושלמת את שלנו – זה לא.
כשהסיפור דעך החל השמאל לתקוף את טיסות הישראלים לדובאי. חלון הראווה שמוביל את האובססיה המשונה הזאת, כמו כל אובססיה משונה תוצרת שמאל, הוא כמובן עיתון הארץ. משם כבר יורדת הפקודה לגייסות השמאל המדולדלים ברשתות החברתיות. ספירת מלאי חלקית: רוגל אלפר "לא רוצה לדובאי" כי "זה בלתי נסבל שבזמן ש־180 ישראלים נדחסים במטוס של 'פליי דובאי', אולמות התיאטרון ובתי הקולנוע (בישראל) שוממים וחשוכים". אריאנה מלמד כבר מביטה אל העתיד: "כי הרי דובאי אינה אלא מיני־ישראל עתידית, חלומם הרטוב של אנשים כמו בצלאל סמוטריץ' והחרדים". טור אחר בעיתון נזף קשות בזמרת שירי מימון שהעזה – שומו שמיים – להיענות להצעה לשיר בדובאי תמורת תשלום: "אם הייתה מסרבת להופיע, הייתה יכולה להציב רף שלפיו אמנים ישראלים לא משתפים פעולה עם הפרת זכויות האדם בדובאי".
אבי אבות תרבות הכלום והשופוני הריק מתוכן בישראל, גיא פינס, צייץ במופת של אי מודעות: "מי אתם, ישראלים שרצים לדובאי בימי קורונה להצטלם מבחוץ ליד למבורגיני של אחרים ומלונות שלא ייתנו לכם אפילו להיכנס ללובי שלהם אם אין לכם 2,000 דולר ללילה? מה כיף בזה?"
אבל את השיא (בינתיים, בהארץ הכול עוד יכול לקרות) שברה עמליה רוזנבלום, שבטור שפרסמה שם בשבוע שעבר כתבה ש"בילוי בדובאי הוא כמו להשתתף באונס קבוצתי", לא פחות ולא יותר. כן, תתפלאו, פתאום המוסר הליברלי מתיר להשוות משהו לאונס בלי שזהבה גלאון תצעק עליך פויה תתבייש. כדי להשלים את הסיבוב ולהגיע לנקודת ההתחלה, הכותב קובי ניב הגיב בטור משלו לרוזנבלום, וקרא לה להביט במראה: "אז לאיחוד האמירויות לא תיסעי בשום פנים ואופן. זה בסדר גמור. אבל מה עם ישראל? יצא לך אולי לקרוא עלינו בעיתון או אולי אפילו לבקר פה?"
אפשר להותיר את הדברים כמות שהם, לתת למשפטים לדבר בעד עצמם ולהניח לשאריות השמאל ולעשות מעצמן צחוק. אבל זה יהיה קל מדי. כי יש כמה יסודות עמוקים לטרלול הזה, שכדאי להכיר אותם ולדעת מהיכן הם באים.
היסוד הראשון ידוע ומפורסם – שנאת ביבי. אפשר להוסיף לכך גם את שנאת טראמפ. אלה שני האנשים שנחשבים למתועבים ביותר בשמאל, וכל מה שהם עשו או יעשו ייצבע מיד בצבעים חשוכים ונוראיים, אם טוב הוא ואם לא. צריך לומר בהגינות שגם בימין יש תופעה הפוכה, מטרידה גם היא.
היסוד השני הוא קריסת הקונספציה הפלסטינית. כל ישראלי שמגיע לאיחוד האמירויות רואה בעיניו עולם ערבי שיכול לקבל ישראלים כמות שהם, במאור פנים ובחדווה. עולם ערבי מעשי, תבוני, תאב חיים, שזנח את המחשבה לגדוע מישראל עוד ועוד חלקים ממעט הקרקע שיש לה והחליט לזרום בנהר המודרניזציה והגלובליזציה במקום להישאר תקוע מאחור במחנות פליטים עם מפתח מחליד ביד. השמאל הישראלי רואה את זה ומתפלץ. סלע קיומו הוא הוויתורים והנסיגות, השאיפה להקמת עוד מדינה בין הירדן לים – אחרת העולם הערבי לא יכיר בנו כלגיטימיים לעולם. כל מטוס ישראלי שנוחת בדובאי נותן עוד סטירה קטנה לתיאוריה הזאת.
היסוד השלישי עמוק קצת יותר, וקשור לזהותו של מחנה השמאל הישראלי, שרובו המוחלט מורכב ממה שמכונה בימינו "ישראל הראשונה". הייתי השבוע בדובאי, בהזמנתה של חברת התיירות "אסי גלובל טורס" המארגנת תשתית כשרה באמירויות. כמובן, לא פגשתי בכל אלפי הישראלים שהגיעו השבוע לדובאי. אבל כן אפשר לקבוע שישראל השנייה מככבת שם בגדול. חרדים, מזרחים, דתיים לאומיים – כל מגזר וסיבותיו, כל פלח אוכלוסייה וענייניו. ישראל הראשונה מגיעה לדובאי אולי לכנסים של גופים מסחריים גדולים. ההמונים שעולים על הטיסות בנתב"ג הם "עמך" לגמרי.
זה כנראה קשור קצת למנטליות, קצת למחירים הנוחים, וכנראה גם לעובדה שהשמאל חורת כרגע על דגלו את ההתנגדות לנסיעה לשם, מה שלא מאפשר למנויי הארץ להזמין טיסה לדובאי ולחוש בנוח עם מצפונם. באופן כמעט קומי, כשהאופרה הישראלית – נציגה מובהקת של ישראל הראשונה – הייתה אמורה לטוס להפקה בדובאי, שעות ספורות לפני הטיסה בוטלה ההופעה כי אחד הנגנים אובחן כנשא קורונה. ברחוב שוקן ודאי הגיבו לידיעה באנחת רווחה קולקטיבית. לאן היו מוליכים את הבושה אם האופרה הייתה טסה גם היא למקום האפל האיום והנורא הזה.
יש עוד יסוד אחד בשורש ההתנגדות הגורפת והאלימה־מילולית של השמאל לתופעת הישראלים שטסים לאמירויות: לא כל כך אוהבים לראות שם ישראלים שמחים, אני מתרשם. זה מדכא אותם. לא משהו שסקי קטן בקניון האמירויות לא מסוגל לפתור.
