בבחירות הבאות (ואולי הקרובות) תימחק, כנראה, מפלגת העבודה מן המפה הפוליטית בישראל. הסקרים האחרונים שנעשו גם על רקע כניסת גדעון סער למרוץ, צופים כי עמיר פרץ וחבורתו לא יעברו את אחוז החסימה, ויהא זה סיום עגום למסגרת הפוליטית המזוהה עם מייסדי המדינה ומנהיגיה ההיסטוריים. ואולם, מתוך הסתכלות רחבה יותר ניתן גם לומר כי נמצאה למפלגת העבודה, או מפא"י ההיסטורית, גם יורשת ראויה, בדמות מפלגת הליכוד.אם כי קשה להתגבר על מערכת ההבניות התודעתיות שמתייגת במשך שנים את מפלגת השלטון הנוכחית כמפלגת ימין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסביב לעולם במינוס 70 מעלות: כך יופצו החיסונים בישראל
– שיטת מצליח: זריקת האשמות ללא בסיס עובדתי
– מעט מן החושך: הרוע כתמרור אזהרה לעולם שכולו טוב
ימין ושמאל הפכו מזמן למגדירי יסוד בשיח הישראלי, גם אם באינטואיציות הציבוריות או אלה של התקשורת, ניכר חוסר נוחות מסוים מהשימוש במונחים הללו, כהיגיון עיקרי דרכו מתנהלת המערכת הפוליטית. זאת בשל התרחשויות שונות, למשל ההתנהלות הפוליטית של מפלגת ישראל ביתנו "הימנית", שהעדיפה את תפיסת העולם החילונית-ליברלית במערכת הבחירות האחרונות על פני זו האידיאולוגית-מדינית. או משיכת ההגה החזקה שעושה בחודשים האחרונים "ימינה" של בנט, ממעמדה כמפלגת ימין מובהקת לפוזיציה המעמידה במרכז ההגדרה שלה את נושא הקורונה, חסר הצבע האידיאולוגי.
כך או אחרת, ההגדרות של ימין ושמאל הן עדיין מטבע שעובר לסוחר. אפילו הליכוד והעומד בראשו מקפידים לשמור על תיוגן של עמדות שמאל וימין מתוך הנחה שיש ערך ציבורי להגדרות ההיסטוריות הללו. כך או אחרת, גם אם ניקח אותן כפשוטן ונתייחס אליהן כיחידת ניתוח, הרי שמפלגת השלטון של השנים האחרונות מתייצבת היסטורית כממשיכת הדרך של מפא"י ויורשתה (בדמות מפלגת העבודה). מי שעומד בראשה מסתמן, במובנים רבים, כממשיך דרכו המובהק של דוד בן-גוריון.
הדברים אמורים לא רק מבחינת אורך הקדנציה שלו כראש ממשלה, אלא בעיקר כמי שהשפעתו על תהליכי היסוד במדינה היא מרחיקת לכת כולל בהיבטים הנוגעים לביצור חוסנה הלאומי של מדינת ישראל, ולהנחת התשתיות (בהיבטי הביטחון הלאומי) שימשיכו להדהד כאן עוד עשרות שנים קדימה. ברם, לא תהא זו נקודת הדמיון היחידה למנהיג ההיסטורי ולמפלגת השלטון ההיסטורית. המשותף לשתי הישויות הפוליטיות, היא העובדה כי לשתיהן תפיסת הפעלה דומה, שהפרגמטיות בה הוא שם המשחק.
אמנם, קיימים הבדלים בתפיסות העולם הרעיוניות ובמקורות האידhאולוגיים של שתי התנועות, זו הסוציאליסטית מצד אחד וזו הרוויזיוניסטית מצד שני. אבל הסתכלות נוקבת יותר תגלה שבסופו של דבר היכולת של שתי הישויות הפוליטיות הללו ומנהיגיהן להתייצב בעמדות מפתח במערכת הפוליטית, קשורות ליכולתן להעמיד תפיסת עולם פרגמטית, רלוונטית, שמתכתבת עם רוח הזמן. כך עשתה מפא"י ההיסטורית והובילה את היושבים בציון להקמת המדינה היהודית-ציונית כגולת הכותרת של מפעלה, וכך עשה הליכוד כאשר בעשורים האחרונים הפך את המדינה היהודית למעצמה לכל דבר ועניין, ומבחינה זו לקח את מפעלו של דוד בן גוריון קדימה, כמו שלא עשה לפניו שום מנהיג אחר.
אם בוחנים את התנהלות מפלגת השלטון והעומד בראשה ניכר מתח מאד ברור בין תיוג (עצמי) ימני בולט וסגנון רוויזיוניסטי תקיף, לבין התנהלות פרגמטית כמעט בכל שדה. כזו המביאה בחשבון את חומרי הגלם שמרכיבים את המציאות, ומנתבת את עשייתה שלא על בסיס תפיסות קצה אידיאולוגיות מכל סוג שהוא. כך, למשל, בתחום הביטחוני, נמנעו הליכוד ונתניהו מכל הרפתקה, נוסח עימות ישיר עם איראן או אפילו עם חיזבאללה בלבנון וחמאס ברצועת עזה. מפלגת השלטון העדיפה לנהל את העימות בדרכים עקיפות (הסכמי אברהם), גם כדי לצמצם את כוח ההיזק של גורמים אלה.
בהמשך לכך – בתחום המדיני, נתניהו לא שינה את הסטטוס של יהודה ושומרון, למרות שחשף את חוסר התוחלת בפרדיגמת שתי המדינות ולמרות שהיה קרוב, בחסות ממשל טראמפ האוהד, להחלת הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים שם. בתחום הכלכלי-חברתי הוא אימץ עידונים בשיטה הניאו-ליברלית, תוך שהוא ממנף אותה גם למהפכה חברתית בישראל בכל הנוגע להשתלבות מגזרים מוחלשים כמו חרדים וערבים; אפילו בתחום הנוגע למאבק השמרנים בליברלים, לא נוצרו מהפכות במעמדו של בית המשפט העליון.
מבחינות רבות, הליכוד והנהגתו המירו במובן הסוציולוגי את ההגמוניה של "ישראל הראשונה", כפי שמגדיר זאת העיתונאי אבישי בן-חיים, בהגמוניה של "ישראל השנייה". הם סיפקו בית חם לפריפריה החברתית בישראל, שנדחקה על-ידי מפא"י ומפלגת העבודה, אבל בעת ובעונה אחת אימצו את קוד ההתנהלות של אלה שירשו שכולו מבוסס על פרגמטיזם. זה היה סוד הצלחתה של מפלגת השלטון ההיסטורית ההולכת ונעלמת מהמפה וזהו למעשה גם סוד כוחה של מפלגת השלטון המכהנת והעומד בראשה.
מבחינה זו, הסתכלות על המערכת הפוליטית בעת הנוכחית מסמנת את הליכוד ונתניהו לא רק כמפלגת השלטון וממשיכת דרכה של מפא"י/מפלגת העבודה, אלא כתנועת מרכז פוליטית כמעט לכל דבר. בתווך שבין הימין המובהק שאותו מסמנים כיום "ימינה" (שאגב, הוקמה כדי להיות "הימין האמיתי" במקום הליכוד) ותנועתו העתידית של גדעון סער (שבה יחנו דמויות בעלות הטיה רעיונית-אידיאולוגית ימנית מובהקת כמו הצמד האוזר והנדל או הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט), לבין השמאל של מרצ, וזה המעודן יותר של "כחול לבן" וכמובן של יש עתיד–תל"מ (המובילים את השיח הליברלי-דמוקרטי).
אם צריך לחפש את המשמעות הגדולה של התמקמות הליכוד במרכז הפוליטי, ואת היתרונות השמורים לכך, הרי שניתן למצוא אותו בתופעה המדהימה שמתחוללת בשנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית העונה לשם "תופעת התחפושת". במסגרתה, מבקשות מפלגות אידיאולוגיות מובהקות לטשטש את תווי ההיכר הרעיוניים שלהן ולאמץ, כמו מפלגת השלטון, תווי היכר של מרכז פוליטי פרגמטי מטושטש אידיאולוגיה של קצוות.
הדוגמאות לכך הן רבות: החל בזניחת הקו הרעיוני הימני של "ימינה" כמפלגת הסקטור הציוני-דתי ומפלגת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון; דרך אימוץ סדר היום "הניטרלי" (רק לא ביבי) של דמות ימנית מובהקת כמו גדעון סער; נטישת ליברמן את האקטיביזם המדיני-אידיאולוגי לטובת סדר יום חילוני שקורץ לכאורה למרכז התל-אביבי; עבור בהקמתה של "כחול לבן" כסוג של מפלגה שמעולם לא הצליחה לדבר אידיאולוגיה, ובסופו של דבר מחציתה הצטרף כמעשה פרגמטי לליכוד; ואפילו בהתנהלות הפוליטית של חלקים מהרשימה הערבית המשותפת, בדמות מנסור עבאס, המאמצים שיח תכליתי הגובר על פוליטיקת הזהויות האידיאולוגית.
הליכוד, שיתייצב בבחירות הבאות לפי כלל המדדים כמפלגה הגדולה ביותר, מסתמן כיורשתה של מפלגת העבודה ההיסטורית, ונתניהו מסתמן כיורשו המובהק של בן-גוריון. באלה טמונים גם האתגרים למפלגת השלטון המכהנת, שהגדירה בשנים האחרונות את כללי המשחק הפוליטיים. ואלה מעמעמים את הקצוות האידיאולוגיים ומטשטשים את קווי ההיכר הרעיוניים בין הכוחות המשחקים במגרש. משכך, הם מייצרים משחק מורכב ופתוח יותר, בפני אפשרויות פוליטיות מגוונות.
