מאז שגדעון סער פרש מהליכוד והכריז על מפלגה חדשה, מרבים להשוות את המהלך שלו לזה של נפתלי בנט ואיילת שקד לפני שנתיים. אז עזבו השניים את "הבית היהודי" בקול רעש גדול למען "הימין החדש". ההשוואה הזו הגיונית, לא רק כי מילה מעייפת כמו "חדש" השתרבבה גם לשמה של המפלגה שלו (או אולי רק לסלוגן שלה), אלא כי קל מאוד לראות כיצד גם במקרה של סער, 17 מנדטים בסקרים יהפכו מהר מאוד ל-14, ואז ל-12, ואז ל-10, ובליל הבחירות נראה את העמודה הריקה העצובה הזו על גבי תמונה שלו, ואפס גדול ניצב מעליה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסביב לעולם במינוס 70 מעלות: כך יופצו החיסונים בישראל
– שיטת מצליח: זריקת האשמות ללא בסיס עובדתי
– תיקון לחוק יסוד הממשלה: האם יש סיכוי לפשרה בין כחול לבן לליכוד?
אולם השוואה מתבקשת יותר, לטעמי, היא לאירוע אחר שהתרחש בדצמבר לפני שנתיים: הקמתה בקול רעש גדול של מפלגת "חוסן לישראל", אותו רכב משוריין עמוס בגנרלים, אנשי קומנדו וכוכבי תרבות שידהר קדימה, יפרוץ את קווי ההגנה של הליכוד ויכבוש את גבעת הממשלה. בעמדת הפיקוד התייצב בני גנץ, והכריז בנאום שנכתב היטב אך הועבר במלאכותיות מוגזמת, כי תם העידן הישן והגיע העידן החדש. הוא ועמיתיו יעשו טוב ויתנגדו לרע, בניגוד לנתניהו שכמובן בעד רע ונגד טוב. באותו אירוע גם הופץ הג'ינגל המפורסם שהכריז בקול רעש גדול את מה שמפלגות אווירה בדרך כלל שמרו בסוד עד אז: אין יותר ימין ושמאל.
מי שצפה בגדעון סער נואם בשבוע שעבר בהחלט היה יכול לשמוע שם את אותן מילים חדות, לראות את אותה הבעה מלאכותית מדי ולזהות מייד את המסר הגדול, החדשני, איתו מתכנן הטוען החדש לכתר לרוץ עד הסוף: אני – טוב; ביבי – רע.
בניגוד לבני גנץ שמאז ועד היום לא הבהיר אפילו במאומה מהי האידיאולוגיה הפוליטית שלו, או אפילו האם יש לו אידיאולוגיה פוליטית, גדעון סער נמצא בפוליטיקה מספיק שנים, והתבטא בציבור מספיק פעמים כדי שנדע: הוא ימני, חילוני, ציוני. אבל דעותיו הפוליטיות האישיות של סער לחוד, והקמפיין הפוליטי שלו לחוד. כבר בליל ההכרזה על המהלך שלו הופצו כרזות שהכריזו "תקווה חדשה! גדעון סער" ומתחת למשפט הזה, "הצטרפו אליי להקמת תנועה לאומית וחברתית חדשה. יחד נביא את השינוי, נאחד את העם ונחזיר את התקווה".
כרזה שכזו היו יכולות לפרסם רוב המפלגות בישראל. גם אם נשים בצד את השימוש במונח המעייף, הלא מובן, יש אומרים הקומוניסטי, "חברתי", הכרזה הזו מצהירה כמעט בפירוש לאן מכוונים פניו של גדעון סער: עוד מפלגת מרכז-ימין מעייפת, שתאוכלס על ידי סדרה של פריטי בויז ממטכ"ל, פעילים חברתיים מהפריפריה וכמה סמנים דתיים ועדתיים אקלקטיים. כל אלה יתאחדו בעצם כדי לשדר למצביע הישראלי: אם אתה לא לגמרי שונא את ישראל, אתה יכול להרגיש בטוח בלהצביע לנו.
הנוהג הבזוי של הרכבת מפלגת פרנקנשטיין מאיברים שונים של הציבור הישראלי, החל הרבה לפני בני גנץ. אולם חוסן לישראל ואחריה כחול לבן, הגיעו לשיא פוליטי חדש עם רשימה שכזו, והצליחו להוכיח את המילים הפשטניות-עד-פאשיסטיות של הג'ינגל הקליט.
אכן, אין יותר ימין ושמאל – לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה הישראלית, רוב אזרחי המדינה מסכימים על רוב גדול של נושאים כפי שמציגות אותם המפלגות השונות. ביטחון? מתי הפעם האחרונה שמעתם פוליטיקאי רציני שמציע משהו חוץ ממדיניות הכלה מול עזה ולבנון. פלסטינים? חילוקי דעות תיאורטיים על סיפוח מול מדינה פלסטינית הפכו לריקים לחלוטין נוכח המצב בשטח, שיכפה עלינו סיפוח מלא בטווח הארוך. מדיניות חוץ? מי, חוץ מהקיצונים ביותר, לא אוהב את הדיפלומטיה של נתניהו.
נושאים שכן יש עליהם חילוקי דעות, כמו כלכלה, מערכת המשפט וצביונה הדתי של המדינה, הפכו לנחלתן של מפלגות קטנות ופעילים נישתיים. כמה שהליכוד תרצה לטעון שהיא משוועת לרפורמה במערכת המשפט, ההיסטוריה מוכיחה שאין לה שום כוונה לכך. נתניהו יכול לדבר עד מחר על אהבתו הגדולה לשווקים החופשיים והתנגדותו להתערבות המדינה, ועדיין המציאות תעיד שהממשלות שלו התנהגו כמו שופוהוליסט שיכור ששדד בנק ב"בלאק פריידיי".
גדעון סער יכול להרשות לעצמו להתהדר במושגים ריקים ויוכל להקים מפלגת מותג ריקה, כי אידיאולוגיה זה רעיון מיושן ביותר. כפי שכולנו יודעים, השאלה שהכי מעניינת את המצביע הממוצע היא: ביבי, כן או לא?
להתלהב שוב מאידיאולוגיה
אבל המצב לא מוכרח להיות כזה. או יותר נכון, המצב מוכרח שלא להיות כזה. כפי שהשנתיים האחרונות העידו, כניסה למערכת הפוליטית עם מפלגה מלאה בשמות מוכרים ומפוצצת בסיסמאות ריקות מניבה תשואות נכבדות בטווח הקצר, אולם בסוף תוביל לאותו בור שקבורות בו תקוותיהם של לבני, לפיד, גנץ ואחרים לראשות הממשלה. אם גדעון סער ימשיך בדרך שנראה שבחר לעלות עליה, הוא יתבשם בסקרים חיוביים וראיונות מפוצצים לערוצי החדשות, ובליל הבחירות יגלה שדמו לא אדום יותר מדמם של אלה שבאו לפניו.
כתבתי כאן בשבוע שעבר שישועה פוליטית אמיתית תבוא רק עם חיבור חוקה ושינוי מהותי בשיטת הבחירות, אולם סביר להניח שההבנה הזו לא תחלחל כל עוד אף מועמד לא עושה מאמץ רציני להזריק אידיאולוגיה בחזרה לפוליטיקה הישראלית. וגם אם אני טועה, וישנה אפשרות לממשלה יציבה וחזקה בלי שינוי השיטה, כזו לא תגיע כל עוד המפלגות הגדולות מחליטות לזנוח לחלוטין את השאלות שאמורות להיות בסיסיות ביותר: למה אתן מתמודדות על מושבים בכנסת? באיזה אופן, למען השם, אתן שונות ממפלגות אחרות?
משה פייגלין אולי התברר כאדם לא רציני במיוחד שאין לו במקום בפוליטיקה, אבל התסיסה שהוא עורר ברשתות החברתיות העידה שהוא קלע בול בפוני בעניין אחד: לטוב ולרע, לאידיאולוגיה עדיין יש מקום להלהיב.
לכן, אם גדעון סער רוצה להיתפס כמועמד רציני לתפקיד הגבוה ביותר בפוליטיקה ישראלית, טוב יעשה אם יציג בקרוב, אם לא מצע, לפחות נאום או מסמך שמגדיר במספר נקודות קונקרטיות את עמדותיו הפוליטיות. מהלך כזה לא רק יעזור כדי לייחד אותו מכחול לבן, יש עתיד, הליכוד וימינה, אלא גם יוכיח שסער הוא לא סתם עוד פלקט עם מפלגה גנרית שידבר גבוהה גבוהה ולבסוף ימצא את עצמו בתפקיד שר מינורי בממשלת ליכוד חדשה.
מי יודע, אולי הוא אפילו יתחיל טרנד.
