לפני כמה שנים, בריאיון לתחנת רדיו כלשהי, כיניתי את בירת ממלכת ירדן בשם "עמאן". לא חלפו דקות רבות וידידי ד"ר אבשלום קור שיגר אלי הודעה קולית ובה נזיפה. "לא עמאן כי אם רבת־עמון", שח לי הבלשן הנודע. "ואין זה עניין לשוני גרידא. זהו בראש וראשונה עניין תודעתי. אתה כבית"רי היית אמור להבין זאת", סנט בי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: חלק מהשמאל: כך ייעשה לאיש אשר יעזוב את הליכוד
– "מהפכה חוקתית על סטרואידים": בג"ץ יכריע בחוקי היסוד
– חיג'אב בשחקים: חברת ארקיע מכשירה דיילות ערביות לקו לדובאי
נזכרתי באפיזודה הזאת (סליחה, אבשלום. אתה צודק: באירוע הזה) כאשר אחזתי את גיליון השבוע שעבר של מקור ראשון. מוסף "יומן" שבו הוקדש לימין הישראלי. "ההיסטוריה, התמורות ותהליכי העומק בימין הישראלי" היו במרכזו. "סקר עמדות מיוחד בקרב מצביעי הימין הישראלי", התבשרנו בתיבה מודגשת. דמותו של מנחם בגין ז"ל התנוססה ימינה ומעלה מתמונותיהם של מנהיגי המחנה הנוכחיים – נתניהו, בנט, שקד, דרעי, ליצמן וליברמן. אליהם צורף משום מה גם דיוקנו של דונלד טראמפ.
בפתח הגיליון קונן העורך הראשי חגי סגל על משבר רעיוני הפוקד את הימין הישראלי. "המשנה הימנית הבלתי כתובה מכפיפה את עצמה לתקינות הפוליטית", התריע סגל, והביא את ד"ר יוסי ביילין כתנא דמסייע לקביעה שהימין הישראלי דחק הלכה למעשה את ערכיו לקרן זווית, ובעיקר מגיב לערכי השמאל.
כצעד ראשון לתיקון המצב, הנה הצעתי: הפסיקו להשתמש במילה "ימין" לתיאור המחנה. אין למילה הזאת שום משמעות רעיונית רלוונטית זולת הנגדה למונח "שמאל". אם מחנה פוליטי ורעיוני מגדיר את עצמו רק כהיפוכו של המחנה היריב, לא פלא שהוא כולא את עצמו בד' אמות של תגובתיות רעיונית למחנה האחר?
מנחם בגין, האיש שתמונתו הוצבה בפינה הימנית של שער הגליון, סלד מן הביטוי "ימין" ודחה אותו מכול וכול כדי לתאר את עצמו, את תנועת החירות או את הליכוד. "סדר הישיבה שהיה מקובל באספה הלאומית הצרפתית מעולם לא חייב אותי", נהג לומר בגין. ובכלל, מה לנו – נהג לומר ראש הממשלה השישי – ולמונח שהיסטורית בא לתאר את מפלגותיהם של בעלי ההון, בעוד אנחנו מפלגתו של העם, של היהודי הפשוט?
אף שאיני מומחה לכתביו ולשיעוריו של הרצי"ה קוק, אני די בטוח שהוא מעולם לא הגדיר עצמו, את תלמידיו או את גוש אמונים כימין. כשזעק בליל יום העצמאות תשכ"ז "את ארצי חילקו! איפה חברון, שכם ויריחו שלנו?" הוא לא זעק זעקה ימנית כביכול, כי אם יהודית, לאומית, ציונית. ואילו תורתם של "השפת אמת" מגור ושל הרב עובדיה יוסף – מה להן ולכינוי ימין?
המונח "ימין" זר ומנוכר לכל ההוויה הציונית, היהודית, הארצישראלית. לא עדיפה "הציונות החדשה" על פני "הימין החדש"? "איחוד המפלגות הלאומיות" על פני "איחוד מפלגות הימין"? "ציונה" על פני "ימינה"? "המחנה הלאומי" על פני "הימין"?
אבל המשמעות מרחיקה לכת עוד יותר. העניין אינו סמנטי ורדוד אלא תודעתי ועמוק, והוא משפיע מאוד על ההוויה. האם "המחנה הלאומי" הוא בכלל ימני? האם הוא בכלל רוצה ושואף להיות ימני? הרי המכנה המשותף למרכיבי הגוש הזה ולציבור תומכיו הם נאמנות לארץ ישראל, תודעה יהודית עמוקה, אצל רובנו ציונות מקסימליסטית. מה לכל זה ולימניות? זו יהדות, לאומיות, ציונות.
איזה דמיון קיים בין התפיסות היהודיות־ציוניות העמוקות הללו ובין מצעה של המפלגה הנוצרית דמוקרטית בגרמניה? איזה קשר אידיאולוגי קיים בין רעיון שלמות ארץ ישראל ובין המפלגה השמרנית הבריטית? אנחנו אסירי תודה כמובן לנשיא ברזיל ז'איר בולסונארו על תמיכתו ואהבתו לישראל, אך האם הוא מודל להזדהות אידיאולוגית? האם העובדה שהשמאל הישראלי בוחר לזהות את עצמו במונחי ההגדרה העצמית של פידל קסטרו הקובני מחייבת אותנו לזהות את עצמנו במונחי ההגדרה העצמית של אוגוסטו פינושה הצ'יליאני? מה לנו ולו?
מוזר שדווקא מי ששואפים לשוב אל המקורות היהודיים והארצישראליים ולשאוב מהם השראה בוחרים לתייג את עצמם במונח זר למקורות האלו. אמור מעתה – כפי שנהגנו פעם! – לא "ימין" כי אם "המחנה הלאומי".
