התמונות משמחות ומרגשות, ללא ספק: דגלי ישראל מונפים בגאון במדינות ערב, בלי להסתתר. אנשי כלכלה ומסחר מאיחוד האמירויות הערביות עומדים בתור כדי לקיים מפגשים ועסקאות עם עמיתיהם הישראלים. שלא כבהסכמי השלום עם מצרים וירדן, שהיו ונותרו חמצמצים, ועמיהם מעולם לא הראו התלהבות מהם, באיחוד האמירויות ניכרת ההתלהבות מהנורמליזציה עם ישראל גם בקרב האזרחים. גם ברחוב רבים מנופפים דגלי ישראל ושמחים לארח ישראלים ולשוחח עמם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חלק מהשמאל: כך ייעשה לאיש אשר יעזוב את הליכוד
– דעה: מוסר כליות פי שמונה
– על סף סיום: המרוץ לניהול רשות מקרקעי ישראל
אולי יש שם אפילו מעין הזדהות עם הסיפור הישראלי של "מעטים מול רבים": עמידה מוצלחת ורבת שנים מול איום רחב, כפי שהמדינות הקטנות במפרץ חוות מול הענק האיראני. העובדה שהערבים שם, גם בני הדור הצעיר והעשיר, מתהלכים בגלביות הלבנות המסורתיות של בני המדבר, רק מוסיפה לתמונה נופך של אוריינטליזם אקזוטי. אחרי 140 שנות עוינות כלל־אזורית, מראשית העלייה הראשונה, יש משהו מפעים, כמעט משיחי, בתמונות האלה. היינו כחולמים.
אבל צריך להודות שיש גם משהו מטריד באופן שאנו הישראלים חוגגים את הסרת המצור; כאילו חזרנו להיות יהודים מהשטעטל המתבטלים בפני הפריץ. בני האליטה הישראלית – אנשי ממשל וכלכלה, זמרים ועיתונאים – עטים על הטיסות לדובאי, מתחרים ביניהם מי ישלח סלפי מרשים יותר בגלבייה על רקע בורג' חליפה, שנעשה סמל הסטטוס החדש. באחד העיתונים הכלכליים כבר צוטטה ביקורת של אנשי עסקים מהאמירויות על עמיתיהם הישראלים, שממהרים לחתום איתם על עסקאות בלי להתעניין ברקע האישי והתרבותי של בני הצד האחר. מקיצוניות אחת, של הסתגרות כפויה ועוינת, עברנו בבת אחת לקיצוניות השנייה, של התבטלות מביישת.
וכך, גם כשיש משהו משמח מאוד בכך שהבוננזה הכלכלית של השקעה דובאית בבית"ר ירושלים שיתקה את הגזענות המסורתית של רבים מהאוהדים, יש גם מסר סמוי לא נעים בעסקה הזאת. כאילו אומר לנו השייח' חמד בן ח'ליפה: תראו באיזו קלות הכסף הגדול שלנו מתגבר על כל מה שראיתם כסממני זהות, אלה הבזויים, אבל בעתיד אולי גם אלה הבזויים פחות. נדמה שהבדיחות העתיקות על כך שבבוא השלום יקנו שייח'ים סעודים את מדינת ישראל כולה מתחילות להתממש. בוודאי מתממשת אמרתו הישנה של דוד בן־גוריון: קל יותר להוציא את היהודים מהגלות מאשר את הגלות מהיהודים.
להתבטלות החדשה יש גם סממנים מדיניים. זו לא רק ההסכמה הישראלית לרכישת מטוסים מתקדמים, שיש בה דווקא היגיון לנוכח העובדה שהברית החדשה נשענת על קיומו של אויב משותף. הכוונה היא דווקא לכך שבקלות בעייתית שיתק משרד החוץ את כוונת משרד הבריאות להכריז על איחוד האמירויות כמדינה אדומה, שהבאים ממנה נדרשים בבידוד. חזקה על אנשי משרד הבריאות שקיבלו את ההחלטה לא כדי לחבל בנורמליזציה עם האמירויות, אלא מטעמי בריאות ענייניים. אבל את ההחלטה הזאת סיכל מיד משרד החוץ, כדי לא לפגוע בכבוד הידידים החדשים – בדיוק כשם שישראל נזהרה בראשית משבר הקורונה לא לאסור כניסת טיסות מארה"ב, כדי לא להרגיז את ממשל טראמפ.
יש לתופעה הזאת גם קשר סמלי לחנוכה. שהרי ההתייוונות המפורסמת אינה עצם הנכונות להשפעה חיצונית. התרבות היהודית לדורותיה הושפעה מהעמים שחיה בקרבם, בארמית וביוונית שחדרו לתלמוד, בהשפעת אריסטו על הרמב"ם, בהשפעת השירה הערבית על שירת תור הזהב שלנו ועוד. מה שהופך השפעה ברוכה להתייוונות הוא ממד ההתבטלות, שאין בוררים בה מה ראוי לאמץ ומה לא, אלא מאמצים את התרבות השלטת מעצם היותה שלטת וכדי להיראות מתקדמים. בישראל של היום זה נכון בעיקר כלפי תרבות המערב, אבל גם ביחס אל ידידינו החדשים מהאמירויות יש ממד מובהק של התבטלות.
נראה שלא הפנמנו את משמעות העובדה שההסכמים עם מדינות המפרץ נקראו, שלא במקרה, הסכמי אברהם. הכינוי נתן למדינות האלו מעטפת לגיטימציה של הקשר היסטורי ודתי: לא רק מדינות ההווה כורתות ביניהן קשרים מדיניים וכלכליים, אלא צאצאים לאב משותף ולמורשת משותפת מחדשים את הקשר ההיסטורי ביניהם. כדאי שגם הצד שלנו יפנים את משמעות ההקשר הזה.
