בסופו של מהלך מורט עצבים – לפחות עבור כל מי שנוגע בעולם הפוליטי או התקשורתי – ניתן להכריז בבירור שהמנצח הגדול של מערכת הבחירות החד־שבועית שהתרחשה עלינו זה עתה, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. וזו אכן הייתה מערכת בחירות. או לפחות, זה מה שראש הממשלה המכהן מבקש שנחשוב. בתום מהלך שכאילו עסק בחוק הגיוס, אחרי להט משחקי סולמות וחבלים שכביכול היו אמורים לשקף לחץ במערכת הפוליטית, קמפיין הבחירות קצר המועד הגיע לסיומו בנאום ניצחון של הראש הנבחר, איך לא – במהדורת החדשות המרכזית. בשמונה בערב, בתזמון מדויק, עלה נתניהו לדוכן הנואמים במשכן הכנסת, וקרא לעבר ספסלי האופוזיציה: "זה היה מפחיד, אה? אני שמח שהצבע חזר ללחיים שלכם. אני יודע שחסכתי לכם מפח נפש גדול. כי אם היו בחירות, אני הייתי חוזר לעמוד כאן, ואתם הייתם ממשיכים לפרשן אותי משם. תחזרו לשגרה, ואנחנו חוזרים לשרת את המדינה".
אני לא משוכנעת שבשום שלב בשבוע וחצי האחרונים נתניהו לא השתעשע באמת ברעיון ללכת לבחירות. אבל כך או כך, נראה שפעם נוספת אמן הפוליטיקה הבלתי מעורער של ישראל (ולא רק) הצליח להפעיל את כל שאר הדמויות כשחקנים במשחק שהוא מנהל את מהלכיו מראש ומביא אותו לתוצאה הרצויה לו. כמו ג'ק באואר בסדרת המופת "24", עם כל הכבוד לעלילה המותחת וכוססת הציפורניים, יש פה כוכב ראשי והתסריט כולו סובב סביבו. במהלך מבריק נוסף מבית מדרשו של ראש הממשלה, מערכת שלמה טולטלה ונותחה עד דק כמי שמתכוננת לבחירות, כמי שחוששת מבחירות, כמי שמאוימת מבחירות, כמי שהובסה בבחירות – כך שבסופו של שבוע מתיש־מערכות נאמר כולנו: אלוביץ' מי?
כבר קשה לזכור, אבל לפני ימים ספורים בלבד מעמדו של נתניהו היה מעמד של נחקר, נאשם, מי שהקריירה הפוליטית שלו עומדת בשעות השקיעה הנוגות שלה. מודע היטב לתופעת הטבע המכונה "כאשר יענו את ביבי בתקשורת כן ירבה מנדטים וכן יפרוץ", איים נתניהו לפרק את החבילה כולה על עניין שאפשר היה לדחות לכל הפחות בכמה חודשים, אם לא להגיע לפשרה בעשר דקות, כפי שטענה השרה איילת שקד לאורך המשבר כולו. בסופו של מהלך קיבלנו נתניהו איתן, בטוח בעצמו, נושא על כתפיו שלושים מנדטים מחודשים, ללא מגע יד אדם בקלפיות.
על פניו, המהלך המטלטל של נתניהו הביא לחשיפת ערוותה של האופוזיציה, והראה את המבוכה הרבה שנופלת עליה בסיטואציה כזו. טובי הפרשנים הסבירו שלא רק החקירות מיטיבות עם נתניהו, אלא גם שלל חגיגות השבעים העומדות לפתחנו. רצף נאומי ראש הממשלה המתבקשים מתוקף מעמדו במהלך יום העצמאות, לפניו ואחריו, יהיו מסע בחירות מושלם עבור אדם רהוט שכמוהו, גם אם לא יזכיר במילה אחת את הבחירות עצמן. הרי מספיק היה להתפנק על נאום איפא"ק אחד כדי שכל המועמדים האחרים יחווירו במבוכה נוכח דמותו של המדינאי רב־הביטחון, שהתקבל בארה"ב בכבוד מלכים; מספיק כדי לדמיין את ההילה שהייתה נבנית סביבו בדיוק בזמן, לו נקבעו הבחירות לחודש יוני.
עם כל הכבוד ליו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, שהכריז השבוע כי הוא מעוניין מאוד בבחירות שכן יש להפיל מיד את הממשלה הרעה הזו ויפה שעה אחת קודם, נתניהו חשף את חדלותן של מפלגות האופוזיציה. הוא הוכיח אל מול המצלמות שאכן יש להן סיבות טובות לחשוש מדעת הבוחר בעת הזו. ולמי שהתקשה להבין לבד, נתניהו היה שם על הפודיום כדי לתרגם את המהלך מילולית. "לא ראיתי דבר כזה", אמר בתחילת המשבר בלעג, "אופוזיציה שמפחדת מבחירות! הם רוצים שהממשלה תמשיך לכהן, כי הם חוששים מבחירות".
עם כל הכבוד להנאה הרגעית של עקיצת המועמדים האחרים, לא זו הייתה המטרה המרכזית של "נאום הצבע בלחיים". המהלך שלו היה מבריק עוד יותר. את הדברים הוא לא אמר כדי לבוז לאופוזיציה המבולבלת (טוב, אולי קצת), אלא כדי להבהיר למערכת הפוליטית, המשפטית והביתית: ניצחתי בבחירות. כן, גם אם לא ממש היו בחירות. שלושים מנדטים בסקרים של חברת החדשות המרכזית, כשיש עתיד מסתפקים במספר 21 המכובד, והמחנה הציוני עם 13 מנדטים בלבד. תמשיכו לספור מנצחים ומפסידים, קרץ נתניהו בסאב־טקסט שלו. תמשיכו לדבר על אלטרנטיבות שלטוניות ועל העיתוי הכי מדויק לרוץ לראשות הממשלה – בשורה התחתונה, העם בחר בי. עם החקירות, עם המלצות המשטרה, עם שורה של עדי מדינה, בלי קלפי.
הקטגורים הגדולים של ראש הממשלה ברשויות השונות יידרשו למבול הדלפות משמעותי נוסף כדי להתמודד עם התמונה שהוא הצליח לייצר. בנקודת זמן זו, נתניהו מחזיק בידיו את הקלף המשמעותי ביותר במשחק הדמוקרטי: רצון הבוחר.
דרוש אסטרטג
כל זה לא אומר שאילו התקיימו הבחירות היום, התוצאות אכן היו כפי שפורסם בסקרים. אין לסוקר אלא המפלגות שעומדות כרגע לנגד עיניו, ואיתן הוא מתנהל, אולם במהלך מערכת בחירות הדברים מתארגנים אחרת, וכל השחקנים עוברים ריענון ומיצוב מחדש. בריתות עוד ייכרתו, אחרות יפורקו, ואין לדעת עדיין מי ירוץ עם מי ואיך יקראו לסיעה שלהם.
גם הנתונים שמחמיאים למפלגתה נטולת השם של אורלי לוי־אבקסיס – מפלגת הגמלאים של המערכת הנוכחית – עוד יעלו וירדו, יחברו לאחרים, ייפרדו וישובו. ובכל זאת, כפי שהודה ביושר מרשים איתן כבל, "פייק משבר או לא פייק משבר, מה שבטוח זו הייתה קריאת השכמה מהדהדת לחלק מהמפלגות, ובוודאי לחלק לא קטן מאיתנו, חברי הכנסת". והקריאה הזו היא קולנית במיוחד עבור הבית הפוליטי של כבל. בבחירות כמו בבחירות – גם אם הן מדומיינות לחלוטין – מועמד מפלגת העבודה הוא הראש שחבריו רוצים לכרות, והשבוע המחנה הציוני רוצה את ראשו של גבאי. אמנם במקרה שלו התסכול התחיל הרבה לפני המערכה השבועית הזו, אבל הוא התעצם כמקובל במפלגת כורתי היו"רים.
לקראת מערכת הבחירות האמיתית האחרונה דשדש בוז'י הרצוג עם מספר מנדטים שמזכיר את זה שגבאי זוכה לו כעת, אך החבירה לציפי לבני הביאה למהפך המספרי, גם אם לא הספיקה לניצחון. ההארכה שקיבלה כעת המפלגה בעלת העבר המפואר, מאפשרת לה לרקום תוכנית שתוכל להרים את גבאי ממניין המנדטים הדל שהוא משיג בסקרים, ולהפוך אותו לרלוונטי במירוץ לראשות הממשלה. לו רק היה למחנה הציוני אסטרטג מבריק שיידע איך להפעיל את הכפתורים הנכונים אצל הציבור, מישהו שיבנה מהלך סמוי שרק בתום הסחרור שלו נבין מה היה פה. לו רק היה להם איזה נתניהו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
