"אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה—וְאָשֵׁם"
(ויקרא ד' כב')
הרב יונתן זקס מדייק מהמילה "ועשה", שהגישה היהודית מעודדת את המנהיג לפעול, גם אם התוצאה היא "בשגגה- ואשם". אם כן, הגישה היהודית למנהיגות היא צירוף נדיר של ריאליזם ואידיאליזם: ריאליזם בדמות הידיעה שמנהיגים עשויים לטעות, ואידיאליזם, משום שהפוליטיקה כפופה בה תמיד למוסר, הכוח כפוף לאחריות, והפרגמטיזם – לדרישות המצפון. שגגות של מנהיגים אינן העיקר בעיניה, משום שהן בלתי נמנעות. העיקר הוא שהמנהיגים חשופים תמיד לביקורת נבואית, ושהם נדרשים ללמוד תורה דרך קבע כדי להזכיר לעצמם את הרף הגבוה הנדרש מהם ואת מטרות העל של אומתם. מנקודת מבטה של התורה, הדרישה החשובה ביותר ממנהיג היא שיהיה ישר דיו להודות בשגיאותיו. וזהו בדיוק תפקידו של קרבן החטאת.
אנו נמצאות בימים בהן עוד ועוד נשים אמיצות מודיעות על כוונתן לרוץ כמועמדות בבחירות לרשויות המקומיות. נשים – שהן 50% מהאוכלוסייה מקבלות ייצוג של 14% בקרב נבחרי הציבור ברשויות המקומיות. בשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה במספר הנשים הרצות לבחירות. חלק משינוי מבורך זה ניתן לייחס לחוקי הייצוג ההולם, שמטרתם לאפשר ליותר נשים להשמיע את קולן כחלק מהתפיסה הדמוקרטית שדוגלת באפשרות ייצוג של קבוצות ופלחים שונים בחברה.
כחלק ממהלך זה אנו רואות בשנים האחרונות יותר השתתפות אזרחית במהלכים שונים בשלטון המקומי, כולל התפתחות של מועצות נשים עירוניות שניתן למצוא כיום בערים רבות. קיימת התעוררות גם בתחום הנהגת הורים. מעניין בהקשר הזה לציין שוועדי ההורים והנהגות ההורים מאופיינות ברוב נשי.
אנו נחשפות באמצעות התקשורת לפעילות ציבורית רבה ופורה על ידי נשים. ובכל זאת, כאמור, מספר הנשים המכהנות בפועל בתפקידים פוליטיים. מדוע?
בתהליך קבלת ההחלטה לרוץ לפוליטיקה ישנם מספר חסמים האופייניים יותר לנשים. הרתיעה מהתהליך הפוליטי שנתפס לעיתים כ"מלוכלך", החשש מחשיפה אישית בזמן המירוץ לבחירות, ובנוסף קיים חסם המכונה במחקר הפסיכולוגי "תסמונת המתחזה". הפסיכולוגיות פולין קלנס וסוזאן אימס תיארו את התסמונת, אשר הלוקים בה אינם מכירים בערכם וביכולותיהם ומייחסים את הצלחותיהם לסיבות חיצוניות כמו מזל, תזמון טוב, או אפילו תפיסה לא נכונה של הזולת את הסיטואציה.
נכון הוא למי שרוצה להיות שליחה של הציבור שתסתכל נכוחה באחריות שכרוכה בתפקיד. אך למרבה הצער המציאות מראה כי יותר מידי נשים חושבות שבכדי להיות ראויות למנהיגות, עליהן להיות מושלמות, תפיסה שהיא כמובן לא מציאותית. "תסמונת המתחזה" מביאה לכך שנשים נמנעות מלהגיש את מועמדותן לתפקידים בשוק העבודה (נקודה כואבת היום…), דוחות הצעות לראיונות בתקשורת, או מסרבות לכתוב חוות דעת כי הן מטילות ספק במומחיותן. כל זאת אל מול עמיתיהן הגברים, שלעיתים קרובות לא יהססו להתבטא באופן פומבי ולעסוק בנושאים בטווח רחב יותר.
בנוסף לכך, עדיין קיימת תחושה כי העין הציבורית שופטת אחרת נשים אשר מציבות עצמן באור הזרקורים ובוחנת אותן באופן ביקורתי הרבה יותר מאשר גברים במצב דומה. נשים בפוליטיקה ובפעילות ציבורית עדיין זוכות לעתים קרובות מידי לביקורת אשר איננה עניינית על תחום עיסוקן, אלא עוסקת בתכונות אופיין או לעיתים גם מראן החיצוני.
למרות כל זאת, חשוב לעודד נשים לרוץ ולהשתתף בתהליך הפוליטי, להביא את קולן, את ניסיון החיים שלהן, ואת היכולת לדאוג ולקדם את הצרכים הייחודיים לנשים בכל אתר ואתר. המסר של פרשתנו –
"אשר נשיא יחטא, אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו".
(מסכת הוריות דף י')
אשרינו אם נזכה בבחירות הקרבות למועצות לראות גידול משמעותי במספר הנשים שלא חוששות מטעות, שאוזרות כוחות כנגד החשיפה והביקורת ומגישות את מועמדותן. ואנחנו מצדנו, נעשה ככל יכולתנו לקדם ולתמוך, ונצא בקריאה ברורה: לא נבחר בבחירות הקרובות ברשימה בה אין נשים במקומות ריאליים.
