מזה שנים רבות הסדק בין יהודי התפוצות ויהודי מדינת ישראל מתרחב. אלו ואלו מסתכלים על האתגרים העומדים בפניהם ושוכחים במעט את האחים שמעבר לים. הריחוק ההולך ומעמיק אינו רק עניין של התרשמות סובייקטיבית, אלא מקבל ביטוי הולך וגובר בסקרי עומק זהותיים שמתקיימים בישראל ובעולם. סקרים אלו מצביעים על מגמה ברורה של ירידה בעניין של הציבור הישראלי לגורלם של יהודי התפוצות ומלווה בהתחזקות המרכיב הזהותי-ישראלי על פני המרכיב היהודי. תופעה זו מתקיימת במקביל לריחוק ההולך וגובר של הדור הצעיר בארה"ב מהזדהות עם מדינת ישראל וערכיה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעקבות החבירה לסער: גנץ מפטר את הנדל והאוזר
– אברמוביץ' ובדיקת עובדות: ההגמוניה הפרשנית מאבדת את מעמדה
– סיפור לפני השינה: סיכום קדנציה כראש המיזם שמנחיל אהבת ספרים
לא מעט פורומים של יחסי ישראל והתפוצות עוסקים בנושא וכך גם את הנהגת הקהילות בחו"ל. מסיבות שונות מדינת ישראל לא מציבה את ענין הקשר בין ירושלים לבבל בראש מעייניה. היחס אל התפוצות חסר עניין אלקטורלי והנהגת המדינה אינה עסוקה יתר על המידה ביחסי ישראל-תפוצות.
המתח בין יהדות ישראל ויהדות התפוצות, בין ירושלים לבבל, אינו דבר חדש. חכמי ארץ ישראל לא קבלו בעין יפה את שהותם הממושכת של יהודים בבבל העשירה והנעימה. עדות לכך אנו פוגשים בתלמוד ובמדרש עם קביעות כגון: "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" ,"כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים". (כתובות ק"י, עמ' ב).
האתוס הציוני בן זמננו חילק את העם היהודי לשניים; תושבי ארץ ישראל הציונים – המגשימים את החלום, לבין יהודי התפוצות שנשארים שם. ההשקפה הזו אשר התגבשה במהלך 70 השנים האחרונות מובילה לכך שהיורדים זכו לכינויים מבישים כמו "נפולת של נמושות" או כשיש פיגוע טרור בפריז או בפנסילבניה, אנחנו יכולים לשמוע ברחוב הערות כמו: "למה הם נשארים שם". אלו משפטים המנסים להצדיק את דרכנו הציונית, אולם מתוך עין שיפוטית וביקורתית כלפי יהדות התפוצות.
כשהגיע נגיף הקורונה קהילות שונות נקלעו לקשיים כלכליים, חברתיים, בריאותיים, חינוכיים, וקהילת ארץ ישראל חשה רחמים כלפי האחים בתפוצות. ימי הקורונה הביאו עמם תפיסה חדשה ביחסנו ליהדות הגולה; תפיסה המזכירה את דברי האחים בעת פגישתם עם יוסף: "אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו את צרת נפשו והתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כ"א).
המכון למחקרי ביטחון לאומי, החל לדון בבעיות של עליה באנטישמיות ברשתות וברחובות. משרד התפוצות הקים מטה חרום על מנת לסייע לבתי הספר היהודיים בעולם ללמידה וירטואלית. קמה יוזמה להדליק נר זיכרון וירטואלי ליהודים מכל העולם, שהלכו לעולמם בגין המגפה. פתאום הופיעו כותרות מבורכות של פובליציסטיקה, שטוענת כי הקורונה הביאה הזדמנות לחזק את הברית בין ישראל והתפוצות.
בעת צרה כבימי הקורונה אנחנו מגיבים כעם אחד מתוך סולידריות. שבריריות החיים כיום, גרמה לנו לצאת מתוך עצמנו למרחב היהודי ולראות אותם באור חדש. היוהרה וההתנשאות שהיינו נגועים בהם ביחס ליהודי התפוצות נעלמו ופתאום נולדה סולידריות מתוך מכנה משותף חדש. אי הוודאות מאפשרת להשאיר בצד את המתח.
ועדיין הבעיה היא שאנו יודעים להתלכד או נזכרים אלו באלו בעתות של צרה ובפרוץ מלחמות או מגיפות ופיגועים. אנו מממשים את מה שהרב סולוביצ'יק כינה "ברית גורל". נדמה לי שטרם טיפחנו מספיק את המושג המקביל של הרב סולוביצ'יק "ברית יעוד". האם אנחנו עם אחד ושבט אחד, כי כך נגזר עלינו, או שיש לנו מספיק תכנים משותפים ששווה לפתח ולטפח בכל עת? עצוב בעייני שרק צרה חיצונית מסבה את תשומת לבנו אל אחינו בתפוצות. משפחה לא יכולה להיות מאוחדת רק בזמן של לוויות, ביקור חולים או ביקורי תנחומים. אם לא נשנה לעומק את תודעתנו ביחס ליהדות התפוצות, זו תהיה סולידריות לשעתה בלבד, שאינה פועל יוצא של אמונה ותודעה חדשה ועמוקה, של הכלה וכבוד הדדי. זוהי סולידריות של מצוקה, שלא תזכה לאריכות ימים ועשויה להיעלם לאחר ימי הקורונה.
אני מקווה שבהמשך לימי הקורונה נוכל להמשיך להיות משפחה, לפתוח דף חדש של יחסים הדדים, שוויוניים ובריאים. שנתכנס לדיון יחדיו בסוגיות שרלוונטיות לכולנו, כגון: הרלוונטיות של המסורת היהודית בעולם המשתנה – להמשך עתידו של העם היהודי. כולנו מתמודדים עם בעיה משותפת של הבטחת ההמשכיות היהודית לדור הצעיר, בעולם כל כך מלא בגירויים וסכנות ועלינו לרתום את הקדמה הטכנולוגית והשפע החומרי לפריחתה של יהדות עמוקה ומשמעותית יותר.
הרבנית רננה בירנבוים תשתתף בכנס השליחים הבינלאומי הווירטואלי 'העולם היהודי לאחר הקורונה' (20-21.12) של מכון 'שטראוס-עמיאל' מבית רשת 'אור תורה סטון'
