האח הגדול: האבולוציה ההפוכה של תוכניות הריאליטי

זה הגדול קטן נהיה

אם עשרה קבין של התבהמות נטלו תוכניות הריאליטי למיניהן, הרי לפחות שמונה-תשעה מתוכם נטלה תוכנית הדגל "האח הגדול", המבוססת על כל מה שבזוי בכלל תכניות הריאליטי: מכירת הכבוד העצמי תמורת כסף. ההסכמה לאפשר למצלמות לחדור לחלקים היותר אינטימיים של החיים – אם תמורת הסיכוי לפרס הגדול עצמו, אם תמורת המעמד של "פליט ריאליטי" שבתנאי השוק הנוכחיים ניתן להמיר אותו לחוזי פרסום, ואם הופעות בתוכניות אחרות השוות כמובן כסף גדול.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא לפופוליזם: חייבים לתעדף את מתן החיסונים
– מפקד מג"ב שהומלץ למפכ"לות: "שירות במג"ב – אתגר מבצעי מתמשך"
– כמדי שנה ידונו באו"ם בשורת החלטות גינוי נגד ישראל

עם השנים התברר שקונספט המושתת על מכירת הכבוד העצמי למולך הרייטינג, טבעי שימשיך באותה רוח גם לפרטים שמעבר לרעיון הבסיסי. כך, למשל, התגלה שאנשים הוכרחו להישאר בתוכניות ריאליטי גם כשמצבם הנפשי היה מעורער למדי, ולעיתים אפילו קיבלו תרופות פסיכיאטריות ובלבד שיעמדו בלחץ. אנשים עם אישיות בעייתית בעליל הושארו דווקא משום שבאופן טבעי הם משכו קהל יותר מאחרים.

עכשיו נראה שההתבהמות הידרדרה עוד שלב במסלול האבולוציה ההפוך של הריאליטי: בעונה הנוכחית קיבלה האח הגדול לשורותיה את אלימלך קשתי שבעצם ימים אלה עומד למשפט פלילי על פגיעה במאבטח מבוגר, מכיוון שזה התעקש לא לאפשר לו להיכנס לבניין מסוים בניגוד לכללים. קשתי ואחיו טום, גם הוא "פליט ריאליטי", כנראה לא יכלו לקבל את העובדה שאלמוני בן 68 מתעקש לבדוק אח"מים שכמותם כאילו היו אחד האדם. הפקת התוכנית לא יכלה שלא לדעת שקשתי עומד למשפט על עבירת אלימות. לא רק שהמקרה פורסם בתקשורת, אלא שבית המשפט אפילו התבקש לדחות את דיוני המשפט בשל השתתפות הנאשם בתוכנית. למרבה הבושה, אפילו בית המשפט שיתף פעולה עם הרייטינג ואפשר את הדחייה.

כבודה של האח הגדול ניצל לבסוף רק על-ידי החוליה החזקה בשרשרת המזון שלה. התוכנית מסתמכת כולה על רייטינג, שמטרתו העיקרית היא למשוך מפרסמים בתעריף יקר ככל האפשר. ובכן, שניים מאותם מפרסמים גילו רגישות גבוהה יותר מהאחרים והודיעו שלא יפרסמו בתוכנית כל עוד האדון קשתי ישתתף בה. בסופו של דבר רק הצעד הזה גרם לביטול השתתפותו, אבל גם אז בניסוח מכובס לפיו "האח הגדול מבקש לאפשר לך הזדמנות להביא את גרסתך".

הכבוד והיקר למפרסמים, אבל מי שרוצה שהקונספט הבזוי כולו ירד ממסכינו צריך להפעיל את החוליה הראשונה בשרשרת המזון, הצופים. אם הם יבהירו לערוצי הטלוויזיה שאין להם עניין בתוכניות שבעצם בזות להם (הסאבטקסט של התוכנית: אנחנו יודעים שהזבל שאנחנו משדרים זה מה שבאמת מעניין אתכם), כלל התוכניות האלה ירדו מן המסך.

חנוכה בלי פסטיגל

אין רע בלי טוב, וגם הקורונה, תופעה שלילית בלי ספק, מביאה איתה גם כמה דברים טובים, ובעיקר בתחום תרבות הצריכה. פתאום אנחנו מגלים שאין לנו צורך של ממש בכל אותם מרכיבים של תרבות השובע והגודש שמילאו את חיינו בעשורים האחרונים. פתאום מתברר שחתונה של כמה עשרות מוזמנים קרובים במיוחד יכולה להיות לא פחות יפה ומרגשת, ויש שיאמרו מרגשת ויפה יותר, מחתונה המונית שבה בני הזוג בקושי מכירים חצי מהמוזמנים. פתאום מתברר שניתן לחיות באופן סביר לגמרי בלי לנסוע כל כמה חודשים לחו"ל, ואפילו לחיות די טוב עם מגוון חנויות ומוצרים דל בהרבה מאלה של טרום הקורונה.

גם חנוכה פתאום מקבל אופי חדש-ישן. ימי החנוכה בעשרות השנים האחרונות התאפיינו בריצה מטורפת בין עשרות מופעים שביקשו לתת תעסוקה לילדים בחופש, ואגב כך לספק עוד סמל סטטוס (מי היה ביותר מופעים) להם ולהוריהם, ולרוקן עוד קצת את קופתם המדולדלת ממילא של בני מעמד הביניים. חנוכה תשפ"א חסר את כל אלה. המפיקים הזריזים אמנם הרימו לא מעט מופעים המשודרים דרך המסכים, אבל גם הם וגם הקהל שבבית יודעים שזה לא אותו דבר, כך שגם הביקוש, וממילא גם המחירים, נמוכים יותר.

לא עשיתי מחקר מדוקדק בנושא, אבל נראה שחנוכה תשפ"א מתאפיין בקצת יותר מרכיבים מאופיו המקורי של החג: יותר עיסוק בהדלקת נרות, יותר ביקורים משפחתיים שנמנעו מאיתנו בחגים קודמים (וכמעט שנמנעו גם הפעם), ויותר בילוי של הילדים עם הוריהם ואחיהם. עכשיו צריך רק לקוות שהידיעה שאפשר גם אחרת תלווה אותנו גם בימים שאחרי הקורונה.

גויים של חיסון

אין כמו ימי משבר כדי להפגין את תמצית אישיותו של אדם, או של מגזר שלם. וכך גם החברה החרדית שהפגינה בימי הקורונה כמה מתכונותיה הבולטות ביותר, לטוב ולרע. היא המחישה היטב את הערבות ההדדית והאחריות העצומה ששוררים בקרבה כלפי בני הקהילה, אך באותה מידה הפגינה גם את עומק בדלנותה, חוסר אכפתיותה מחוקי המדינה ומהאחריות ההדדית הנדרשת כלפי שאר האזרחים, בוודאי במצב משבר, אם אלו נוגדים את ערכיה שלה. הסימן המובהק לתכונה הזו בא לידי ביטוי בצפצוף הארוך והמתמשך מצידה על ההגבלות בעניין פתיחת מערכת החינוך. הזלזול הזה לא רק העלה, לפחות בחלק מהזמן, את רמת התחלואה הכללית במדינה, הוא גם תרם לנכונותן של קבוצות אחרות להתעלם מן ההגבלות. ויותר מכך: מכיוון שבשל מחויבות פוליטית של נתניהו לחרדים נמנעה אכיפה משמעותית על הפרת התקנות אצלם, התקשתה המדינה לאכוף את תקנות הקורונה גם על כלל החברה. זאת מחשש שמא יבואו הנענשים לרשויות המשפט ובפיהם הטענה המוצדקת על אכיפה בררנית. העובדה הזו מצידה תרמה אף היא, כמובן, לעלייה בתחלואה.

בשבוע שעבר התגלתה דוגמה לתכונה שלילית נוספת של החרדים: ראייתם את שאר חלקי החברה כמי שתפקידם לשרת את החברה החרדית וצרכיה. וכך, כמה מראשי המאבק בקורונה הטריחו את עצמם לבית דין רבני בבני ברק, כדי לשכנע את הדיינים הנכבדים שיוציאו קול קורא לציבור החרדי שילך להתחסן מפני הנגיף. הרבנים נענו לבקשה וסיכמו שראוי להתחסן שכן הסכנה מהמחלה גדולה בהרבה מסכנת החיסון, אבל הוסיפו סייג משמעותי להוראה: היא תכנס לתוקף רק לאחר שיסתיים הגל הראשון של החיסונים. כלומר: החילונים, הערבים, והדתיים-לאומיים מתבקשים להוות שפני ניסיון לציבור החרדי. אם יוכח שהם אינם סובלים מתופעות לוואי משמעותיות, או מקרי מוות חלילה, יואילו גם החרדים להתחסן.

הגישה הזו סותרת עיקרון מוסרי בסיסי ביהדות ובעולם כולו. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אומרת היהדות. כלומר: אם שנוא עליך להיות שפן ניסיונות של אחרים, אל תצפה מאחרים לעשות זאת בשבילך. המוסר המערבי, באמצעות הפילוסופיה של עמנואל קאנט, ניסח זאת באופן חיובי: תנהג כפי שאתה חושב שראוי שהכלל כולו ינהג. הרי ברור שאם כולנו נמתין עד שאחרים יתחסנו, אף אחד בעצם לא יתחסן וכולנו נמשיך להיפגע מהקורונה. אין סיבה שהחרדים יצפו משאר האוכלוסייה שישמשו בשבילם "גויים של חיסון".

בעיני, יש בהחלט מקום לחייב את כלל האזרחים להתחסן או לכל הפחות להעניש בסנקציות ריחוק משמעותיות את המסרבים לכך. ההגבלות הנדרשות צריכות לחול גם על כל חרדי שיחכה שהעבודה תיעשה בשבילו על ידי חלקי האוכלוסייה האחרים.