יועץ התקשורת רונן צור התראיין לאחרונה בתוכניתה של גלית דיסטל אטבריאן ב"גלי ישראל", בעניין חלקו בתפירת עלילת הצוללות. כאשר השאלות שנשאל הובילו אותו למבוי סתום, נטש צור בזעם את השידור, ובהמשך אף דרש את פיטוריה של דיסטל. תגובה זו מצטרפת למאמר של יונתן שם-אור ב"ליברל" בו קרא למשה שלונסקי – שמגיש תוכנית רדיו שבועית עם יעקב ברדוגו – "קום וצא".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דובאי של מעלה: המדריך למטייל הדוס באמירויות
– לקראת פיזור: המדריך לסערת חקיקת הרגע האחרון בכנסת
– רבאט לא מחכה: משלחת ישראלית-אמריקנית תצא למרוקו
לשם-אור ולאחרים, כמו רינו צרור ורזי ברקאי, קשה להתמודד עם ברדוגו ברמה הרעיונית אך בעיקר עם אופן העברת המסרים שלו: בלי מורא ובלי משוא פנים. ברדוגו משתמש בשיטות של השמאל בשטח של השמאל וחוזר כמו קאטו הזקן (כך בלשונו) על מסריו, כפי שמתאר שם-אור: "הוא נמצא בכל מקום… אומר שם פחות או יותר את אותם הדברים. מנדבלוף. כנופיית סלאח א-דין".
זה בעצם מה שמפריע לשמאל אצל הימין. החזרה על אותם דברים כל הזמן. בערוצי השמאל לעומת זאת קשה לנחש מה יהיו הכותרות ואת מי יראיינו. מה ישאלו בחדשות 11, 12 ו-13 . ברשת ב' או בגל"צ. זה רק נדמה לנו שאנחנו שומעים, בהפגנות ובמשדרים, כמו בשיר של שלום חנוך, את "אותן התשובות, אותן שאלות… ואומרים את אותן המילים".
כאשר שם-אור מגדיר את ברדוגו "הדובר הכי בולט בחבורת אנשי הימין שהתרבתה לאחרונה בכל אולפני הטלוויזיה והרדיו", אפשר להתחיל להבין מה קורה כאן. נראה שהימין מתחיל להפנים שהוא בשלטון, דבר שמתורגם במאבקו לתפוס עמדות אסטרטגיות בקרב על התודעה. הדרך עוד ארוכה, אך הרכבת כבר יצאה. השמאל קולט את השינוי ונחרד. הוא מבין שמשהו חדש מתחיל, והיחס העוין שלו זוכה יעקב ברדוגו צריך לשמש סימן לכל איש תקשורת ימני. מגיש תכנית בעל אוריינטציה לאומית חייב לזכור שאם הוא זוכה לאמפתיה, בתחנה שבה הוא משמש עלה תאנה, סימן שהוא לא מספק את הסחורה.
בניסיון להבין מדוע לוקח לימין כל-כך הרבה זמן להבין ולהפנים את כללי המשחק יש לחזור לימי המאבק בבריטים שאותו הנהיג מנחם בגין כמפקד האצ"ל. בספרו של אפרים אבן "ז'בוטינסקי ובגין משנתם ומאבקיהם" מצטט המחבר דברים שאמר בגין ב-1944 לאליהו גולמב מפקד ה"הגנה": "אין לנו כל כוונות להשתלט על היישוב. אנו חושבים שבן-גוריון הוא האיש שיכול להוביל את הנוער למלחמה". במקום אחר בספר מתאר המחבר כיצד קיבל בן גוריון הבטחה מבגין "כי מצדו לא יכריז על הקמת המדינה".
שתי עובדות אלו יכולות להסביר במידה מסוימת את נמיכות הקומה שבה התנהל הליכוד מאז המהפך של 1977. נראה שאכן צודקים אלו שטוענים שהליכוד שינה את פניו והוא כבר לא הליכוד של פעם של בגין. כמה חבל שגם הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם.
ישנה עוד תופעה שדרושה בירור: התגובות בשמאל כפי שהן באות לידי ביטוי אצל רונן צור ויונתן שם-אור למשל, למציאות החדשה, ובעיקר הדברים אמורים לאביב האינטלקטואלי במחנה הלאומי, לשם כך יש לעיין בדברים שכתב ריצ'ארד קרוסמן, בהקדמה לספר "האל שהכזיב", בעניין האינטלקטואלים שהתפתו לקומוניזם.
קרוסמן, שהיה חבר בוועדה האנגלו-אמריקנית בארץ ישראל שהתכנסה ב-1946, ובעקבותיה הפך מתנגד חריף למדיניות בריטניה בשאלת ארץ ישראל, תיאר כיצד "הטירון הקומוניסטי המשעבד נפשו לצו הקרמלין, חש משהו מן ההקלה משנעשה הוויתור, הופכת הרוח משרתה של מטרה גבוהה יותר ובלתי ניתנת לערעור. הכחשת האמת הנה בבחינת מצווה. לכן, כמובן, אין טעם להיכנס בוויכוח עם קומוניסט על השקפה מדינית כלשהי. כל מגע אינטלקטואלי אמיתי עימו גורר אחריו ערעור אמונתו ומאבק על נפשו".
ההשלכה של דברי קרוסמן על השמאל בישראל, שינק את ערכי הקומוניזם ועד היום הולך לאורו, היא שאם זו התגובה של שכבת האינטליגנציה שלו כשמציגים בפניה מציאות השונה מתפיסת עולמה, למה אפשר לצפות מהחבר מן השורה.
המופעים הביזריים שנראים בהפגנות השמאל, מלמדים עד כמה אקטואלית תגובתו של הרצל מ-1882 (המופיעה בספרו של יורם חזוני "מדינה יהודית – הרצל ואתגר הלאומיות"), לספרו האנטישמי של האינטלקטואל הגרמני קארל דירינג: "כאשר מוח כה מלומד וחריף, עשיר בידע אנציקלופדי, יכול לכתוב הבלים מסוג זה, למה אפשר לצפות מן האספסוף הנבער?"
