הקליפ החדש של חנן בן־ארי לשיר "אמן על הילדים", שעשוי קטעי סרטונים של הורים וילדים, מצליח ללכוד הרבה רגעים עמוקים מאוד של הורות; אבל החלק שפוגע ישר בלב נמצא בשיר עצמו, כשבן־ארי זועק, ומתחנן: "אמן־אמן־אמן, על הילדים שלי, שלא יירשו את השריטות שלי". קשה להישאר אדיש לשורה הזו, אבל אחרי אולי 15 השמעות, כשהיא ממשיכה להרטיט אותי כל פעם מחדש, אני מבקש לרגע להתבונן בה קצת יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דובאי של מעלה: המדריך למטייל הדוס באמירויות
– רבאט לא מחכה: משלחת ישראלית-אמריקנית תצא למרוקו
– לקראת פיזור: המדריך לסערת חקיקת הרגע האחרון בכנסת
המשפט הזה תופס אותנו בבטן הרכה, אוחז את כל רגשות האשם והפחדים הכי גדולים שלנו. הרי מי מאיתנו לא מרגיש באיזשהו מקום קצת שרוט, קצת פגום. המקומות שבהם תמיד הכי קשה לנו עם הילדים הם אלו שבהם הם צועדים בעקבותינו. מגיבים בדיוק־בדיוק כמונו. וכשאנחנו כועסים עליהם אנחנו רק מסתבכים עוד יותר בתוך אותה לולאה אינסופית, וכגודל התסכול כך גודל התשוקה שהשריטות הללו ייעצרו אצלנו ולא ימשיכו הלאה. כמו בסרטי המאפיה הגדולים, שבהם ראש המשפחה תמיד חולם על כך שלפחות אחד הילדים ימצא חיים אחרים מאשר אלו שלו. ואף פעם זה לא הולך לו.
התשוקה הזו יכולה להיות עוצמה גדולה. היא יכולה להניע אותנו להתמודדות עם השריטות שלנו אחרי שנים של הדחקה. היא יכולה להביא איתה מבט חומל, מרפא, שהופך אותנו להורים ובני אדם שלמים יותר. אבל לא פעם התחושה הזו עשויה להביא גם לפחד משתק. ליצור מצב שבו פסגת השאיפות של ההורות שלנו היא להגן על הילדים שלנו מעצמנו. כאילו הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לתת להם להיות הם עצמם, בלי להנחית עליהם את כל התסבוכות שלנו, בלי לנסות לעצב את החיים שלהם מטוב ועד רע. כמו שחנן מתאר בהמשך השיר את חוויית ההורות שלו: "עומד מתבונן ביציע / צופה מהצד ומריע".
זו אותה תחושה בדיוק שהפכה את "כל עוד" של יוני רכטר להמנון הבלתי רשמי של אחד בספטמבר. עלי מוהר, שחיבר את מילות השיר, מתאר גם הוא את הילד כמי שהולך מלפנים ואת האב כמי שהולך אחריו, משגיח, רואה־לא־נראה. בקריאה ראשונה זהו שיר של תקווה, אבל בעומק התקווה הזו צפון ייאוש גדול. כי הגאולה שהאנושות מפנטזת עליה, לפי השיר הזה, נמצאת רק במוות שלה עצמה ובהתחלה מבראשית, כל שנה מחדש. החיים הנוכחיים הם "גיא צלמוות", שר יוני רכטר, והוא מסוגל לומר שירה רק "כל עוד הכול מתחיל פה שוב מהתחלה".
הילדות שרכטר מתאר היא לא כזו שלוקחת את העולם קדימה מהמקום שבו עצר דור ההורים; זוהי ילדות נצחית. עקרה. זו שהתרבות האירופית מאוהבת בה מאז תחילת המאה ה־20. כמו פיטר פן של ג'יימס מתיו ברי שלא מתבגר לעולם, או הקיסרית הילדותית של מיכאל אנדה שמחליפה את שמה שוב ושוב על מנת להיוולד מחדש. ילדות שמסמלת ניסיון חסר תוחלת להגן על הפוטנציאל הבלתי ממומש, מתוך ייאוש מן האפשרות שמשהו טוב קורה גם במציאות הממשית.
הרבה כאב, והרבה אמת, יש בשיר של חנן בן־ארי. אבל אסור שההתמקדות בשריטות תהפוך לעיקר החוויה שלנו כהורים או כילדים. יש שריטות, זה נכון. אבל יש גם כל כך הרבה טוב שאנחנו יכולים לתת להם ושקיבלנו מההורים שלנו. טוב בן הרבה דורות שהם לא יכולים להגיע אליו בעצמם. אמן־אמן־אמן שנצליח להעביר להם אותו, שנזכה לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', יראי א־לוהים המאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים.
