לא שמאל וימין, לא ערבים ויהודים, לא אשכנזים ומזרחים. יש נושא אחד שמפצל אותנו לשניים כרגע, והוא השאלה מי מוכן להתחסן ומי לא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "להקדים תרופה למכה": בטייבה בודקים תלמידים בכניסה לביה"ס
– מערכת ההגנה האווירית שתמגר את האיום האיראני
– דעה: דיסטל וברדוגו מוכיחים: הימין התחיל להפנים את משמעות השלטון
שפחתכם, לא קשה לנחש, נמצאת בקבוצה הראשונה. בגדול, איך שהמכולה נוחתת בקופת החולים שלי אני משליכה את עצמי לעבר המזרקים. אני מוכנה להתחסן בשביל כולכם. מוכנה גם לקפוץ ראש לבריכה מלאה בבקבוקי פייזר, זה כמה אני נואשת לנתב"ג.
"באמת תרוצי ראשונה?" שואל אותי שיחיה.
"בארור", אני עונה בנחרצות. "לא יכולה להעביר עוד יום אחד עם חוטים על האוזניים. אני רוצה דרכון ירוק, רוצה להתקהל כאילו אין מחר, רוצה לשבת בבית קפה בלי לעקוב אחרי האפצ'י של הסועדים, רוצה לחיות. החיים קצרים מכדי להתלבט". אבל הוא בחיים לא יבין, נו. מאותה סיבה שהוא לא מבין למה כל כסף שנכנס לחשבון לא הולך ישר לחסכונות. כי שיחיה, ואת זה למדתי במהלך 17 שנות נישואינו, שייך לז'אנר האנשים שדחיית סיפוקים באה להם טבעי. כמו הילדים שמקבלים סוכרייה ומתים לאכול אותה, אבל איכשהו נדמה להם שהיא תהיה טעימה יותר אחר כך, כשלכולם ייגמר.
סאגת החיסונים מאפשרת לנו לבחון מחדש את האופן שבו האנושות מתחלקת. בגדול אפשר לומר שיש כאן שני טיפוסים מרכזיים: אנשי הכאן ועכשיו, ואנשי האחר כך. אנשי הכאן והעכשיו הם אימפולסיביים. אין להם כוח לחישוב סיכונים. הם רואים כסף ושנייה אחר כך רואים אייפון חדש. הם מביטים בהווה ורוצים ליהנות ממנו. אנשי האחר כך חיים את המחר. הם אלו ששומרים גרוש לבן ליום שחור, שנשארים באותו מקום עבודה 20 שנה, שלא מבינים מה הקטע לראות סרט חדש בקולנוע אם בעוד חודש יוכלו להוריד אותו בטלגרם, והם יתחסנו רק אחרי שכל הנחשונים בן עמינדבים יקפצו למים והים ייקרע.
רוב הזמן היקום סוגד לאנשי האחר כך. הם תמיד נראים מחושבים יותר, אינטליגנטיים יותר, יצורים לסמוך עליהם בעולם הזה. והנה קורה הדבר וגורלה של האנושות תלוי דווקא באנשי הכאן והעכשיו.
אז אני, כאמור, מאלו שעומדים להתנדב בטיפשותם להציל את האנושות. פעם חשבתי שאני לבד עם הדחפים שלי בעולם של אנשים שיודעים להיות ממש בסדר. גם חוקר ההתנהגות תומס אריקסון לא הצליח להבין בילדותו למה קל לו כל כך לשוחח עם בני אדם מסוימים בעוד שאחרים נדמו בעיניו כראשי כרוב. פגישה עם איש עסקים זועם שהיה משוכנע שכל העובדים שלו מטומטמים גרמה לו לצאת למחקר מאומץ שבסופו הגיע למסקנה שבני האדם נחלקים לארבעה טיפוסים שונים. בספרו "מוקף באידיוטים" הוא נותן בהם סימנים: ראשונים הם האדומים – אנשים דומיננטיים ושאפתנים, תחרותיים ויוזמים. בקיצור, ביבי כאלה. אחריהם מגיעים הצהובים – טיפוסים חברותיים, אופטימיים, ספונטניים ואימפולסיביים. לאחר מכן באים הירוקים – טיפוסים יציבים ומחושבים, זהירים ומאופקים, ובסוף הכחולים – שהם אנליטיים, חקרנים, דייקנים והגיוניים.
אבל בעוד אריקסון מסביר שרוב בני האדם נעים על ציר הצבעים ונחלקים בין שניים או יותר, במקרה שלי ההבחנה הייתה די ברורה: אני צהובה. יותר צהוב מזה יש רק ברעמה של טראמפ.
פעם התפתח דיון נוקב ביני ובין חבר שהוא דן חסכן כזה. מאלו שכל ההון שלהם הולך להשקעות כדי שיום אחד, דקה לפני שיתפגרו, לא יהיו להם דאגות כלכליות והם יוכלו סוף־סוף ליהנות מהחיים. אמרתי לו: "חבר, יש משמעות גם לרגעים של עכשיו. לשנים שעוברות לידך ואתה נותן להן ללכת. הרי מהם החיים אם לא אוסף הזיכרונות היפים שצברנו?"
"הלוואי שיכולתי להיות כזה", ענה לי החבר. "אבל מה שבאמת נותן לי רוגע זו הידיעה שדחיתי עכשיו משהו שישמש אותי אחר כך. את מבינה שיש אנשים שזה מקור ההנאה שלהם?"
אריקסון גרם לי להבין משהו שהרבה שנים התייסרתי ממנו: שהדרך הנכונה להסתדר בחיים היא להבין שהעולם מורכב מטיפוסים שונים. במקום לדרוש מהם להיכנס לראש שלנו, אולי עדיף ללמוד להיכנס לראש שלהם.
העניין הזה הופך למהותי בדיון על החיסונים, שהביא איתו לא מעט שיפוטיות. הרבה מאלו שמכריזים שיתחסנו לא מבינים איך זה שהאחרים לא אמיצים כמוהם, והרבה מאלו שחוששים להתחסן לא מצליחים להכיל את המשוגעים שרצים לעבר המזרקים.
למה ארוץ לקחת את החיסון? כי אני צהובה. נולדתי ככה. האופטימיות והפזיזות הן לא משהו שאני צריכה להתאמץ עליו. אבל אני מזכירה לעצמי שיש גם אנשים ירוקים וכחולים בעולם הזה, וזה לא הופך אותם לבלתי מתחשבים. נקפוץ אנחנו ראשונים, השאר ממילא יצברו ביטחון ויצטרפו אחר כך. בתקווה שיישארו להם מספיק בקבוקים של פייזר, כי בטח אגמור את כולם.
