את הטור הזה אני מקדיש לכל ההורים העייפים, הרצוצים, השבורים, המרוסקים, המקומטים, המזדקנים, המקריחים, המלבינים, את הטור הזה אני מקדיש לכל אבא ולכל אמא, שקמים באמצע הלילה כי התינוק שלהם צורח, שקמים בחמש בבוקר, כי הילדה שלהם החליטה פתאום להתעורר, את הטור הזה אני מקדיש לכל ההורים שנוסעים בבקרים לגנים, לבתי הספר, ואז עובדים עובדים עובדים, ואז חוזרים, ומעבירים את השעות בצרחות ויללות וצעקות וניגובים, תגידו, יש דבר יותר מגעיל ממלא קוטג' ופסטה ותירס מרוחים על הרצפה במטבח, אל תענו לי אפילו אני יודע שאין דבר יותר מגעיל מזה, אוי ואבוי לא משנה עזבו, מה שניסיתי לומר כאן זה שאת הטור הזה אני מקדיש באהבה לכל אבא שבור ולכל אמא מרוסקת, תשמרו על עצמכם נשמות, תילחמו על עצמכם, מגיע לכם.
*
ביום חמישי שעבר חגגתי את החיים יחד עם כמה חברות וחברים, בווילה מהממת בצפון. החיים כל כך צפופים ומחניקים עכשיו, הם מחניקים באופן כללי, ככה הם, אבל מאז שקורונה העסק כבר נהיה בלתי נסבל, כבר אין בתי קולנוע שאפשר להיבלע בהם, ואין בתי קפה, ואין פאבים, ואין מועדונים, ואין מסעדות, ואין הופעות, ואין הצגות, ואין מסיבות, זה כאילו שיש חיים, אבל אין בשביל מה לחיות, וזה ככה כבר כל כך הרבה זמן, וזה כבר לא מגניב, זה כבר לא מגניב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "להקדים תרופה למכה": בטייבה בודקים תלמידים בכניסה לביה"ס
– מערכת ההגנה האווירית שתמגר את האיום האיראני
– לקראת פיזור: המדריך לסערת חקיקת הרגע האחרון בכנסת
בקיצור לפני שבועיים בערך, שירה ואני החלטנו שחאלס, חאלס כבר! הגיע זמן לחגוג קצת, לאכול קצת, ולשתות קצת, ולרקוד קצת, ולצחוק קצת, ולבכות קצת, מה קרה, לא מגיע לנו, בטח שמגיע לנו. תפסנו טרמפ על יום הולדת של אחד החברים, קבענו תאריך ונסענו לצפון, בלי הילדים! השארנו אותם אצל אח של שירה שגר בסוף העולם, בגוש משגב. זה היה פרויקט מטורף, יצאנו ביום חמישי בשתיים מתל אביב, ונסענו שלוש שעות בכל הפקקים של מדינת ישראל, והגענו מרוסקים לבית של אח של שירה, והנחנו שם את הילדים, ומיד נמלטנו משם, ונפגשנו עם החברים שלנו, והדלקנו מדורה עם עצים דחוסים כאלה שלא עושים הרבה עשן, ואכלנו אוכל שקנינו במסעדה מופלאה שנקראת שראביכ, ושתינו קוניאק יקר, ודיברנו, ואחר כך הדלקנו נרות, ושרנו מעוז צור, אבל רק את הבית הראשון, ואכלנו סופגניות, ושתינו עוד קוניאק, ובירה, ויין ורוד ויבש וטעים, זה קטע, פעם אהבתי לשתות יין אדום, היום אני לא מסוגל לגעת בו, נראה לי שזה קשור לגיל שלי, יין אדום זה דבר קשוח, וליין לבן יש טעם של מיץ מקולקל. בקיצור אני שותה רק רוזה, שתדעו לכם. לא משנה.
קיצר מפה לשם הערב התעורר, וכולם קמו מהמדורה, וכולם התחילו לרקוד, ולשיר, ולצחוק ולשמוח ולהתחבק, וגם שירה ואני רקדנו, והיה לנו טוב! היה לנו כיף, היינו רגע לבד, שנינו, בלי הילדים, עם חברים טובים, ויכולנו לשתות לילה אחד כמו שצריך, ויכולנו לרקוד לילה אחד כמו שצריך, ויכולנו לישון לילה אחד כמו שצריך! ובבוקר כשהתעוררנו מאוחרררר סוף סוף, שתינו קפה, ואכלנו חביתה וגבינות טובות, וישבנו בשמש החמה, והאור שלה היה מתוק מתוק, הוא ליטף לנו את הפנים, וניחם אותנו. איזה דבר זה שמש, זה לא ייאמן.
*
הייתה חתיכת הפקה, המסיבה הזו, לקח לנו כמעט שבועיים לתאם אותה ולהפיק אותה ולתזמן אותה ולארגן אותה, מי מביא אוכל, ומי מביא שתייה, ומי מביא ארוחת בוקר, ומי מביא תפוחי אדמה למדורה, זאת הייתה הפקה, ובוא נגיד שהיו לנו כמה וכמה רגעים שכבר חשבנו לעצמנו, מה זה, מה אנחנו עושים, מה זו התוכנית הזאת, לנסוע שלוש שעות בפקקים כדי להיפרד מהילדים לעשר שעות, כדי לעשות מדורה ולהשתכר ולרקוד קצת עם חברים, בשביל מה ההפקה הזאת, זה לא שווה את הכאב ראש הזה, אפשר לעשות משהו קטן יותר, מצומצם יותר, זה מה שאמרנו לעצמנו, שירה ואני, כל הזמן אמרנו לעצמנו שאנחנו סתם מגזימים, שזה לא יהיה שווה את זה, מה אנחנו עושים, בשביל מה זה טוב, למה להגזים.
אחחחחחח מה אני אגיד לכם חביירימלעך, טוב מאוד שהגזמנו! החיים כל כך קשים עכשיו, וכשיש בבית ילדים קטנים, החיים קשים אפילו יותר, זה מה שילדים עושים, הם ממלאים את החיים באור ובחסד, אבל על הדרך הם מרסקים לנו את הגוף ואת הנשמה, סליחה שאני מדבר ככה בבוטות אבל זאת האמת, כל ההורים מרגישים ככה. זאת הסיבה שאני מקדיש את הטור הזה לכם, הורים שבורים ואהובים, אני מקדיש את הטור הזה לכם.
תילחמו על עצמכם, תילחמו על החיים שלכם, תילחמו על האושר שלכם, זה חשוב יותר מהכול, זה קודש קודשים ממש, תפנו לעצמכם זמן, תילחמו על הרגע המתוק שלכם, צאו לטייל, צאו לרקוד, צאו לחגוג, צאו לשתות, צאו לשמש החמה, תבקשו ממישהו לשמור לכם על הילדים רגע, תיסעו מאתיים שנה בפקקים, כדי שתוכלו להיות שנייה לבד, ביחד, עם מי שבא לכם, איפה שבא לכם, תילחמו על החיים שלכם, תילחמו על הכיף שלכם, תילחמו על הגוף שלכם, ועל הנפש שלכם, תפנו לעצמכם זמן, תילחמו על עצמכם, מגיע לכם! החיים גם ככה קשים עכשיו, ואף אחד לא ידאג לכם חוץ מכם. צאו לחגוג את עצמכם, חאלס, הגיע הזמן, לילדים שלכם מגיע הורים מאושרים יותר, אז בחיאת תפנו להורים המאושרים האלה כמה שעות כדי לשמוח. תשמרו על עצמכם נשמות, ותילחמו על עצמכם, עכשיו, זה דחוף, זו דעתי לפחות.
