לפני קצת יותר משנה הטיל היועץ המשפטי לממשלה פצצה היסטורית לאוויר הבחירות: כתב אישום נגד ראש הממשלה נתניהו, הכולל האשמה חמורה בשוחד, במה שכונה תיק 4000.
כַּתבי המשפט, ליברלים נמרצים העסוקים יומם וליל בשמירה על זכויות מערכות האכיפה, חופש הביטוי של התביעה, והקפדה על סמכויותיהם האבסולוטיות של שופטי העליון, הפליגו בשבחי היועמ"ש והפרקליטות. הם דיווחו על עשרים ושלושה פרקליטים בכירים שליוו את התיקים ודנו בהם, וסיפרו על חוות דעת משפטיות "מפורטות ומנומקות" שהכילו 800 עמודים! בסוף הליך קפדני ורציני זה ישבו על המדוכה, מהורהרים כסוקרטס ומעמיקים כריש לקיש, מנדלבליט ועוזריו, פרקליט המדינה שי ניצן, ופרקליטת מיסוי וכלכלה ליאת בן־ארי, עד שהכריעו – תביעה.
מקצועיות ורצינות שכאלו לא נצפו במחוזותינו שנים ארוכות. ומה הפלא? הנאשם הוא ראש ממשלה, נציגם ונבחרם של רוב המצביעים במדינת ישראל. לא היינו מצפים לפחות מכך.
דא עקא, ציפיות לחוד ודברורי כתבי המשפט בצד; בפועל, כתב האישום – כפי שכתבו חלק מאלה שטרחו לקרוא אותו – היה ברמה משפטית, איך נאמר זאת בעדינות, שלא הייתם הולכים איתה למכולת, קל וחומר לבית משפט בתביעה פלילית.
לא רק שבחקירה נפלו פגמים מהותיים – השבוע נחשף שבמהלך גביית עדותו של עוזי ארד הפגינו החוקרים מאפיינים מובהקים של "מסע דיג" נגד נתניהו. עד היום לא ידוע אם ואיך אישר היועמ"ש את החקירה, כנדרש בחוק יסוד – ולא רק שהעבירות המיוחסות לנתניהו הן "תקדימיות" (קרי מומצאות), ולא רק שניכרת לכל אורך הדרך אכיפה בררנית אסורה, גם כתב האישום שיצא מידי הפרקליטות היה רשלני.
כפי שקל היה לזהות, חסרו במסמך שני מרכיבים מרכזיים: ייחוס האשמות ברור לכל נאשם, ופירוט מדויק של העובדות והראיות לאשמתו. במקום זאת כתב האישום היה כללי וההאשמה אמורפית, והיו חוסרים משמעותיים בפרטים. בלימודי הפילוסופיה היינו קוראים לסגנון הזה, של הכללות דרמטיות ללא טיעונים מבוססים ופרטים משכנעים: "נפנופי ידיים". "איך פילוסוף סופר?" שואלת הבדיחה, "אחת, שתיים, אינסוף". בפילוסופיה זה לפעמים מותר; במשפט פלילי, יש לקוות, לא.
אל יקל הדבר בעיניכם: שנים של חקירה, מאות חוקרים ועדים, עשרים ושלושה פרקליטים, שלושה עדי מדינה, ועדת בכירי צמרת הפרקליטות והיועמ"ש, הון קטן שהושקע על חשבון משלם המיסים, ובסוף מה? אחת, שתיים, אינסוף. מופת של מקצוענות משפטית.
עד כה סוגיית רמתו המשפטית של כתב האישום הייתה עניין לוויכוח, שמטבע הדברים נצבע בצבעים פוליטיים. השבוע קיבלו הרשלנות והחובבנות תו תקן רשמי. הנאשמים פנו לבית המשפט בתלונה על הליקויים האמורים. הפרקליטות ענתה שאין שום בעיה; אם חסר משהו הוא יושלם במשפט, ובכל מקרה, כתב האישום לדעתם "בהיר ומפורט דיו". אם יש לנתבעים בעיה, שיתמודדו.
ההחלטה של בית המשפט הייתה ברורה: לא ולא. הנתבעים צודקים, ועל הפרקליטות לתקן את כתב האישום. בית המשפט מזכיר כי לא נהוג להתערב בכתב התביעה, ולכן הוא יעשה זאת רק "במשורה ובמקרים חריגים בלבד". אבל, מוסיפים השופטים, צריך גם להתייחס לסדר הדין הפלילי, הדורש שכתב האישום יכיל את "תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". לכן הם דורשים מהפרקליטות לתקן עשרות סעיפים בתיק 4000 – החמור מבין השלושה – לכל אורך כתב האישום. וזה, כאמור, "במשורה ובמקרים חריגים בלבד".
"בתיאור העובדות המהוות את העבירות", קובעים השופטים, "חסרים לא מעט פרטים… מהותיים ורלוונטיים להגנתם של הנאשמים". התביעה נדרשת, בין השאר, "למסור פירוט של טובות ההנאה". עוד נוזפים השופטים בפרקליטות כי "אין מקום להכללות והיעדר פירוט תחת ביטויים כ'בין היתר'; 'לרבות'; 'דרישות משמעותיות'… 'גורמים מטעמו', ללא פירוט". כמו כן מעירים השופטים שאין להשתמש ב"דוגמאות", אלא חובה לספק את כלל הראיות. ובמילים אחרות: אין מקום לנפנופי ידיים בתביעה פלילית.
אם כן, כתב האישום שהופק בפרקליטות נגד ראש ממשלה בישראל, פשוט לא ראוי מבחינה מקצועית. הוא נכתב באופן כוללני, ללא ביסוס ראייתי מספק. בית המשפט הגביל את עצמו למינימום ההכרחי, ובכל זאת דורש לתקן עשרות סעיפים, כדי שהנאשמים יוכלו להתגונן כראוי. ההחלטה הזאת, לצד העובדה שגם חובבנים משפטיים (שכמותי) יכלו להצביע על הפגמים הללו כבר לפני שנה – במסמך שמהווה פסגת הקריירה המשפטית של כותביו – מעלה מחשבות נוגות מאוד על רמת בכירי הממסד המשפטי.
חובבנות מדאיגה
אבל כאן לא תמו צרותינו. אפשר לחשוד שחובבנות היא אולי פרשנות מקילה מדי. מדוע? משום שבית המשפט דורש מהפרקליטות לתקן עוד עניין מהותי: לערוך "הפרדה בין נאשם 1 (בנימין נתניהו) לבין בני משפחתו, שאינם נאשמים", כמו גם בין איריס לשאול אלוביץ'. עוד מבהיר בית המשפט כי "ככל שטענת המאשימה… כי דרישות של בני המשפחה וקבלת טובות הנאה על ידיהם נעשו בידיעת הנאשם, עליה לציין זאת במפורש".
הפרקליטות, אם כן, מאשימה את נתניהו בפעולות בני משפחתו, ובית המשפט מבהיר שזה לא ראוי. הבעיה היא שבפרקליטות יודעים זאת היטב, ובכל זאת החליטו לנהוג כך. איך אנו יודעים? בתגובתה של ליאת בן־ארי לחשד שביצעה עבירות בנייה היא כתבה: "אין צורך להרחיב את הדיבור על כך שדבר אחד הוא שיתוף בנכסים בין בני זוג, ודבר אחר לחלוטין הוא ניהול אותם נכסים, אשר במקרים רבים הוא בשליטתו הבלעדית של אחד מבני הזוג בלבד".
בן־ארי, אם כן, מבקשת להבחין בין פעולותיה לפעולות בן זוגה. כאשר מדובר בה, מתברר ש"אין צורך להרחיב את הדיבור" על ההבחנה הזאת. והנה, להבחנה הברורה מאליה כשמדובר בפרקליטה הבכירה ועבירות "ברף הנמוך", אין זכר בכתב אישום באשמת שוחד בתביעה שמנהלת אותה פרקליטה בכבודה ובעצמה. איפה ואיפה שכזאת דורשת הסברים ממחוזות אחרים, משום שאי־אפשר למצותה בחובבנותם המשפטית של עשרים ושלושה פרקליטים בכירים, שקיבלה השבוע גושפנקה משפטית.
ההערכה שהסיכוי של נתניהו לקבל משפט צדק נמוך כנראה נכונה, למצער מסיבות "מערכתיות". אבל גם בתוך הליך של אי־צדק, יש לפעמים אי קטן של צדק. הרשעת הפרקליטות השבוע בהגשת כתב אישום פגום מאששת את הטענה שניהול החקירות והתביעה נגד נתניהו הוא פארסה היסטורית אחת גדולה; ואולי מוטב לומר – טרגדיה.
