ריקוד הסטפס המגושם בין רה"מ לשר הביטחון והמתנה של אולמרט לנתניהו

החיוך לא עזב השבוע את בנימין נתניהו. הוא חייך כשממשלתו קרסה כמעט, עם סיועו או בלעדיו; צחק כשהשותפות צבאו על דלתו; היה מבסוט גם כשהמשבר נמנע, לפי חלק מהפרשנויות בניגוד לדעתו. עדיפים מאה משברים פוליטיים ולא חקירה פלילית אחת.
מה בעצם קרה כאן, בשבוע הדרמטי ביותר של הכהונה הזו, אולי למעט זה במאי 2016 שבו הרצוג ברח מהאחדות ואביגדור ליברמן חבר לממשלה? גם כאן הפוליטיקה כולה שימשה במה לריקוד סטפס מגושם בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו. מבחוץ זה נראה אולי כתיאום־על בין שני שותפים־יריבים ותיקים, אבל כפי שאמר פעם הנשיא דהיום ריבלין: "קשה להאמין כמה הם לא מאמינים אחד לשני".

נתניהו, בהשראת חלק מיועציו, היה משוכנע שליברמן מבשל לו משהו. ליברמן היה משוכנע שנתניהו מכין בחירות ורק מחפש תירוץ. החרדים הרי מיהרו לרדת מדרישותיהם כשהבינו שבטעות הם עלולים ללכת לבחירות טראומטיות, וכחלון הראה מהרגע הראשון נכונות להתגמש. אבל בלי להרגיע את החשדנות הכרונית של הצמד, לא היה טעם בפתרון המשבר.

השר יריב לוין הבין זאת מרגעיו הראשונים של המשבר, שאת רובו העביר בדלקת גרון חריפה (במהלך המשבר החרדים חשדו – חשד שווא – שזו מחלה מדומה כדי שנתניהו לא יישא וייתן איתם). שלשום נפלו למשכב עם דלקת גרון גם נתניהו ואריה דרעי, והנה לכם ראיה קלינית למעורבות העמוקה שלו בפתרון המשבר. בשבועיים האחרונים, בין שיעול לאנטיביוטיקה, הוא ניסה להקים גשר על פני תהום של חשדנות.

זו לא הייתה מלאכה רק לאיש אחד. השרה איילת שקד, למשל, התמקדה בעיקר בלהסביר לליברמן שגם אם נתניהו רוצה בחירות, התלכדות השותפים בקואליציה תשמוט מידיו את התירוץ לכך. ברגע שליברמן השתכנע הוא נתן יד, קיבל סולם והסוף ידוע.
אם הקואליציה לא תתפרק בטעות במאי, הדרמה הבאה ממתינה לה באזור החגים, אז תגיע לשולחנה ההכרעה הטעונה על זהות המפכ"ל. ספק גדול אם יימצא בממשלה הנוכחית רוב להארכת כהונתו של רוני אלשיך, שנוא נפשו של הליכוד ורוב הימין. האם השר לביטחון הפנים יציע בכלל להאריך את הכהונה? או שבממשלה יעדיפו לא להפוך אותו לקדוש מעונה? ומי בכלל ישתתף בהצבעה, כשמנכים את כל הנחקרים?

מתנה מאולמרט

בלי להתכוון העניק אהוד אולמרט מתנת חינם גדולה לנתניהו. הספר שכתב מכלא מעשיהו אמנם מכיל ביקורת קטלנית על יורשו בתפקיד ראש הממשלה, אבל הטקסטים החריפים, המחוצפים לפרקים, על הפרקליטות והמשטרה עוד יופצו בפייסבוק ובטוויטר לעייפה.

חבריו הטובים של אולמרט ניסו להניא אותו מכתיבת הספר. מה שטוב לתרפיה בכלא לא טוב שיתפרסם, ניסו להסביר לו. בשביל מה להציף שוב את החקירות והפרשות, למה להעיר אויבים ישנים? מבחינתם, עדיף היה שהספר יתמקד בהפצצת הכור בסוריה ובצדדים המדיניים של כהונת ראש הממשלה, ולא באלמנטים הפליליים שמלווים את ראש הממשלה ה־12 של ישראל. אולמרט לא הקשיב.

שבט לוי

עוד בטרם הושקה, כבר הצליחה מפלגתה החדשה של אורלי לוי־אבקסיס למנוע בחירות. נתוני הסקר של מכון מדגם מעלים שהיא לוקחת קולות מכל הסיעות כמעט: הליכוד, יש עתיד, המחנה הציוני וכולנו – כולם מאבדים קולות. במערכת פוליטית שהולכת לקצוות, זה מעניין במיוחד. הנה מפלגה שמסרבת להתחייב על זהות מחנאית ולמצביעים, לפחות לפי הסקר, זה לא אכפת.

לוי ניצבת עכשיו בפני אתגר גדול: להחזיק מעמד עוד שנה, אולי אפילו יותר, להקים תשתית מפלגתית ולהעמיד נבחרת ראויה. בשבועות האחרונים, בעקבות סכסוך, היא נפרדה מעדינה בר־שלום ומיכאל ביטון, צמד אטרקטיבי מאוד. האם סוליסטית מובהקת כמוה מסוגלת לגבש צוות? המוסכמה היא שעלתה על המכ"ם מוקדם מדי. זה טוב כדי למשוך בוחרים שחוששים מבזבוז קולם, אבל עכשיו מרגישים בטוחים יותר לתמוך בה. זה רע כי תמיד טוב לפרוח מאוחר. לוי מתעקשת שתרוץ לבד, ואם כן, זה יהיה תקדים משפחתי. מפלגת גשר של אביה דוד לוי (שהתבשר בסוף השבוע על זכיתו בפרס ישראל לחברה)  תמיד חברה ברגע האחרון למפלגה גדולה.

עקביות

"נוח להיות ראש ממשלה נחקר, אתה קובע את מועד החקירות. אז למה ללכת לבחירות?" (משה יעלון, שבתרבות, לפני שבועיים)

"נתניהו מקדים את הבחירות בגלל החקירות" (משה יעלון, שבתרבות, לפני שבוע)