40% מהסטודנטים הבדואים בנגב היו מעדיפים ללמוד במוסד אקדמי ערבי, כך עולה מדו"ח טרי שערך ד"ר עמית סויה עבור האגף לפיתוח כלכלי־חברתי בחברה הבדואית בנגב. ובכל זאת, מנהל האגף יריב מן משוכנע שההחלטה לשלב את הסטודנטים הבדואים במוסדות האקדמיים הכלליים בנגב הייתה החלטה נכונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרסום הנס של חנוכה נובע דווקא מהפנימיות שלנו
– המשבר הפוליטי: ממשלה לא מתפקדת ולחץ גובר להעברת התקציב
– משבר קורונה וסבבי בחירות אינסופיים: האתגרים של מנהל רמ"י החדש
"הייתה לנו דילמה אם להקים מכללה ברהט", הוא מספר. "אבל ההחלטה הנכונה הייתה להעדיף את השילוב של הסטודנטים הבדואים בתוך חמישה מוסדות בדרום. מכללה ברהט הייתה אמנם דוברת ערבית ומהווה אלטרנטיבה טובה ללימודים במכללה האסלאמית בחברון, אבל הבוגרים יתקשו להשתלב בשוק התעסוקה כי לא יהיה לה מיתוג של מוסד ציבורי מוכר. אמרנו שערבים ויהודים צריכים בסוף ללמוד יחד, על אותו ספסל. הם מגיעים ממערכות לימודים שונות, הם לא נפגשים בצבא, והאקדמיה היא מקום המפגש. היו כאלו שחששו שסטודנטיות בדואיות עם חיג'אב על הראש יפחידו את החבר'ה מתל־אביב, אבל התמודדנו עם זה וזה עבד".
המהפכה האקדמית שמתרחשת בחברה הבדואית מתבטאת גם בכך שכשני שלישים מהסטודנטים הם דור ראשון להשכלה גבוהה. "החברה הישראלית צריכה להסתכל על הילדים שנולדים עכשיו בחברה הבדואית, ולשאול איפה הם כאזרחים ישתלבו במדינה, וההשכלה היא המוביליות הכי גדולה שיש", אומר מן. כדי להמחיש את השקעת המדינה בקידום השכלת הבדואים מספר מן על תוכנית לימודי סיעוד ייחודית לסטודנטיות בדואיות, שלומדות בה מדי שנה כשישים צעירות. כאשר אחד האבות אמר שהוא מתקשה לשלוח את בתו לתוכנית כי הוא חושש שהיא תיסע באוטובוס מכסייפה לאשקלון ותדבר עם גברים בדרך, האגף של מן דאג לארגן עבורן הסעה. מדי יום בשעה חמש בבוקר יוצאת הסעה מכפרים בפזורה כדי להגיע ללימודים באשקלון בשעה שמונה.
יריב מן הוא הפקיד הממשלתי הוותיק ביותר כיום שעוסק בטיפול בחברה הבדואית בדרום. בעבר היה יועץ מקצועי למנכ"ל משרד הרווחה, עד שבשנת 2013 גויס למטה של דורון אלמוג שמונה ליישם את מתווה פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. המתווה לא יושם ולאחר חצי שנה בלבד המטה התפזר, אבל מן נשאר בזירה ועבר לעבוד עם השר הממונה על רשות הבדואים בתחום הפיתוח הכלכלי־חברתי. הוא החל את עבודתו תחת שר החקלאות יאיר שמיר, המשיך באותו משרד עם השר אורי אריאל, ובחודשים האחרונים נדד עם הרשות למשרד הכלכלה בראשותו של עמיר פרץ. לדברי מן, "פרץ ואריאל הם אולי שני קצוות בתחום הפוליטי, אבל בכל מה שקשור להשקעות בחברה הבדואית, שניהם אומרים אותו דבר". בשנת 2016 מונה מן למנהל האגף, ובימים אלו הוא מסיים את תפקידו וחוזר למשרד הרווחה כדי לכהן כסמנכ"ל המשרד לענייני אזרחים וותיקים.
"מי שחושב שניתן לבדואים להתייבש בפזורה עד שייכנסו מרצונם ליישובי הקבע, מקריב את העתיד של כולנו. בפזורה יש יותר אלימות ופוליגמיה והיעדר חוק"
בעשור האחרון התקבלו שתי החלטות ממשלה, שכללו יחד השקעות של 4.5 מיליארד שקלים בחברה הבדואית. התפקיד של מן וצוותו היה לתרגם אותן לתוכניות פיתוח בתחומים הכלכליים והחברתיים ולהביא לכך שמשרדי הממשלה השונים יישמו אותן, בשיתוף פעולה עם הרשויות הבדואיות. כחלק מתפיסת שיתוף הפעולה, הקפיד מן להסתובב לפחות יומיים בשבוע ביישובי הבדואים כדי לבנות יחד עם ראשי הרשויות את התוכניות השונות לפיתוח. את השינוי אפשר לראות בשטח. הוקמו מוסדות ציבור ומרכזי תעסוקה, פותחו תשתיות, והוכנסה ליישובים תחבורה ציבורית.
"לפני חצי שנה כשנסעתי ליישוב ביר־הדאג' כדי לחנוך קו אוטובוס חדש, היו שהתפלאו. אמרתי להם שאמנם זה נראה דבר שבשגרה, אבל אני מסתכל על האישה שתוכל עכשיו לעשות סידורים בבאר־שבע, ואת זה צריך לחגוג. הבאנו שירות בסיסי ליישוב שהוכר כבר בשנת 2004. כשהקמנו קאנטרי־קלאב ברהט, היו שפקפקו, אבל הנה הוא פתוח ושמור, ושמעתי אפילו על תושבים יהודים מגבעות־בר שרוצים לעשות שם מינוי. בערערה גילינו שנשים התחילו לעשות הליכה ספורטיבית לאורך הכביש, כי המצלמות שנפרסו שם בתקציבים של משרד הפנים לצורך הגנה מעבירות אלימות, יצרו עבורן מרחב מפוקח ותחושת ביטחון".
שפה אחרת
אם בתחום הפיתוח הכלכלי־חברתי חל שינוי ניכר, בנושא הסדרת ההתיישבות ופתרון סוגיית הקרקעות לא נראית תזוזה משמעותית. מן משוכנע שלטווח ארוך לא ניתן יהיה לשלב את החברה הבדואית ללא פתרון הסוגיה הזאת. "מי שחושב שניתן לבדואים להתייבש בפזורה עד שהם ייכנסו מרצונם ליישובי הקבע, לא מבין שהוא מקריב לא רק את העתיד שלהם אלא של כולנו. עובדה שבפזורה יש יותר שיעורי אלימות ופוליגמיה והיעדר חוק וסדר. אבל מעבר לכך, צעירים בדואים שמקבלים הכוונה לתעסוקה או לקורס מקצועי, צריכים גם מפעלים. באזור התעשייה עידן הנגב יש אונה צפונית לא מפותחת כי יש עליה תביעת בעלות, וגם אזור התעשייה שוקת עדיין לא קם בגלל תביעות בעלות. צריכים לזכור שלבדואים יש את החוק הבדואי הקדום, שקובע שבדואי לא יעלה על קרקע של בדואי אחר ללא קבלת אישורו. מדינת ישראל, עם כל היכולות המדהימות שלה, לא יודעת להתמודד עם סוגיה תרבותית מורכבת כזו, של קהילה שמדברת בשפה שונה מהשפה שלה".
למן אין ספק שהשינוי בתחום הזה צריך לבוא מתוך החברה הבדואית. "הם אלו שצריכים לרצות להתמודד עם סוגיות שקשורות לחיים במדינה מערבית. אנחנו יכולים לאפשר ולתת תשתיות, אבל אם בחלק מהיישובים הבדואים ממשיכים למנות מנהלי בתי ספר רק בגלל שהם קשורים לשבט החזק, לא יעזור כל הכסף שנשקיע שם בתוכניות חינוכיות. מנהל גרוע אחד עלול להרוס עתיד של שלושה דורות".
ובכל זאת, כאשר מן מביט על המנהיגות הנוכחית בחברה הבדואית, הוא בוחר להיות אופטימי. "המנהיגות הבדואית רואה את ההשקעות הגדולות של המדינה ומבינה שגם לה יש אחריות. ראש עיריית רהט התחיל לאחרונה לחלק קנסות על השלכת פסולת ממשאיות. הוא ראש העיר הבדואי הראשון שעושה את זה, וזה דורש אומץ ציבורי כי הוא יודע שיש סיכוי שהוא ייאלץ לתת קנס גם למישהו מהמשפחה שלו. המנהיגים של היום מוכנים יותר לדיאלוג וגם לוויתורים שהם לא היו מוכנים לעשות לפני עשר שנים. צריכים להתחיל להוביל יחד איתם מהלך של פיוס ובניית נרטיב משותף, ולחפש נקודות הסכמה".
