בצורה כרונולוגית, בהירה ורציפה מתאר כתב ההגנה הארוך שהגיש השבוע ח"כ משה בוגי יעלון, בתביעת לשון הרע שהגיש נגדו עו"ד דוד שמרון, את סיפור פרשת הצוללות מנקודת מבטו של יעלון. יעלון מוכן לוותר על החסינות הפרלמנטרית שלו, בתקווה שמשפט הדיבה יהפוך לוועדת חקירה אלטרנטיבית לפרשת הצוללות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המפלגה החדשה של גדעון סער: אתגרים והזדמנויות
– מחשש למרד: גנץ עוטף את ניסנקורן בחיבוק דב
– הסדרות של כאן 11: הוצאה משתלמת
בכתב ההגנה שהגיש חוזר הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר כמו מנטרה על הכותרת שהוא מבקש לטפטף: "פרשת הצוללות וספינות המגן היא פרשה שרבים בישראל, לרבות מי ששימשו בתפקידים בכירים ביותר במערכת הביטחון, רואים בה כפרשת השחיתות השלטונית החמורה ביותר מקום המדינה".
אי־אפשר שלא לחוש לאורך הטקסט בחוויית ההחמצה והתסכול של יעלון, שרואה עצמו כמו הילד בסיפור "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן. הוא צועק, ואף אחד לא מקשיב. הוא רואה את העוול, הוא מזהה את העשן ומצביע על האש, אבל הציבור לא מרגיש. הציבור אדיש.
הטיפול התקשורתי בפרשה הזו זוהם מהרגע שהפך לאיל ניגוח דו־כיווני של מחנה רק־ביבי ומחנה רק־לא־ביבי. כמעט שלא ניתן לטפל בו מבלי לשקוע במדמנת הרפש והבוץ שסביב תיקי נתניהו. יעלון, עוד אחד משורה ארוכה של מצולקי נתניהו, הפך לסגי נהור. התרגום המילולי של "סגי נהור" הוא הרבה אור, יותר מדי אור שהופך את המתבונן לעיוור. הכשל של יעלון טיפוסי לאנשים שחוו בגידה והשפלה: הוא רואה יותר מכולם, ובדיוק בגלל זה הוא רואה פחות מכולם.
המסכת העובדתית שיעלון פורס לראווה במסמך מזעזעת. אכן מתוארת בו פרשת שחיתות ענקית, מהסוג שמתאים לדרמת פשע־הון־שלטון מושקעת בנטפליקס. עורכי הדין שמייצגים את נציג טיסנקרופ בישראל, משמשים במקביל כעורכי הדין של מי שאמור לאשר את העסקאות. בסופו של יום עסקאות לא הגיוניות יוצאות אל הפועל, ונשק אסטרטגי נמכר למצרים בהליך לא שקוף, שגם ראשי מערכת הביטחון אינם חשופים לו.
פרקליטות המדינה חטפה מכה רצינית כאשר עד המדינה המרכזי מיקי גנור חזר בו מהסכמתו להעיד. יעלון טוען שהעדות הזו הייתה עניין שובר שוויון שאמור היה לערער את המערכת הפוליטית. אבל זה לא קרה. בשורה התחתונה, בדצמבר 2019 הודיעה הפרקליטות על כוונתה להעמיד לדין בכפוף לשימוע את גנור, יחד עם אליעזר מרום, דוד שרן, אליעזר זנדברג, דוד שמרון, רמי טייב ויצחק ליבר. בפברואר השנה הודיעה שתעמיד לדין גם את אבריאל בר־יוסף ושי ברוש. דמות אחת יצאה נקייה לחלוטין מהפרשה, למרות השאלות הענקיות המרחפות בנוגע לשיקול הדעת שהפעילה וההחלטות הדרמטיות שקיבלה: ראש הממשלה בנימין נתניהו.
במובנים רבים הפרשה הזו מזכירה את פרשיית השחיתות ב"ישראל ביתנו" שנתגלתה ב־2014. שם נחשפה רשת ענק של מקורבים למפלגה, אישי ציבור ולוביסטים, אשר נחשדו בביצוע עבירות של מתן שוחד וקבלתו, תיווך לשוחד, הטיית מכרזים, קבלת דבר במרמה, גנבה בידי עובד ציבור, זיוף ורישום כוזב במסמכי תאגיד. הפרשה נחקרה במשך חמש שנים, 108 איש נחשדו ו־19 כתבי אישום הוגשו. גם שם איש אחד יצא נקי לחלוטין מהפרשה. קודקוד המערכת, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.
בשיחות פנימיות נשאל אז היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט: האם ייתכן שארגון פשע כה משוכלל יפעל מתחת לאפו של הבוס מבלי שהלה ידע דבר? החיים שלי קלים במקרה הזה, השיב היועץ. אם אין ראיות, אין כתב אישום. ככה פשוט. זו בדיוק התשובה שענה היועץ כשאנשי "קריים מיניסטר" הפגינו נגדו בדרישה שיגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת הצוללות. אין ראיות הקושרות את נתניהו לפרשת הצוללות, ולכן אין חקירות ואין כתב אישום.
מלחמה חסרת תכלית
הטעות של יעלון נובעת מבלבול ששחקנים פוליטיים נוטים לעשות בין אינטרסים לסמלים ודימויים, בלבול שגורם להם לפעול נגד האינטרסים שלהם עצמם. הנה דוגמה להמחשה: היזכרו ברגעים הקשים שאחרי פיגועי טרור – ערבי דרס, דקר או ירה ויש הרוגים. הפיד הימני ברשתות החברתיות מתמלא חיש קל בפוסטים של עברה וזעם נגד הפלסטינים: חיות אדם, ברברים, תרבות של רצח ושנאה. מנגד, עמודי הדעות ב"הארץ" מתמלאים בטקסטים עם הבנה למניעים של הרוצח: ילדות קשה, מצוקה נפשית, אחיו נהרג בהפרת סדר.
התגובות הללו אינן רציונליות, כי האינטרס של הצדדים הרי הפוך: לימין שדוגל בארץ ישראל השלמה, יש אינטרס עליון לשכנע שדו־קיום אפשרי, שהיפרדות אינה כורח השעה, שניתן לחיות לצד הערבים. אם הם "חיות", זה לא עובד. מנגד לשמאל, שרוצה להיפרד בכל מחיר, יש אינטרס לשכנע שאין שום אפשרות לקיים חיים נורמליים לצד הפלסטינים, שהפערים התרבותיים בלתי ניתנים לגישור, ולכן צריך להתגרש מהם ויפה שעה אחת קודם. מדוע הימין והשמאל לא מצליחים לפעול לפי האינטרסים שלהם? כי הסמלים והדימויים חזקים מההיגיון.
זה בדיוק מה שקורה בפרשת הצוללות: האינטרס העמוק של השמאל הוא לברך את מנדלבליט על החלטתו שלא להגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת הצוללות. ההחלטה הזו מוכיחה לכאורה שהיועץ פועל בסטנדרטים מקצועיים נקיים, שהוא לא מושפע ממצבי רוח ורגשות ציבוריים, ונצמד להוראות חוק העונשין וסדר הדין הפלילי; שאם אין ראיה חד־משמעית הקושרת בין מתת לתמורה, לא יוגש כתב אישום על שוחד, גם אם האישור שנתן נתניהו לעסקת הצוללות מסריח מהזנב והראש גם יחד. ההחלטה שלא להגיש כתב אישום בפרשת הצוללות, מחזקת את התוקף המוסרי והמקצועי של ההחלטה כן להגיש כתב אישום בפרשות 1000, 2000, ו־4000.
אבל יעלון לא רואה את זה כי הוא מבלבל בין האינטרס לדימוי ולסמל. תחושת ההשפלה והתיעוב העמוק שהוא חש כלפי נתניהו גורמת לו לצאת למלחמות חסרות תכלית בטחנות רוח, ולוותר על חסינותו למען משפט שלא תהיה לו שום השפעה על הנמסיס שלו.
