בערב יום הכיפורים, כשהיה ברור שתפילות המוניות בבתי הכנסת עלולות להביא לעלייה מעריכית במספר החולים בקורונה, פעלו בעיריות השונות להקטנת המניינים בחללים סגורים. בתל־אביב סייעה העירייה להקים מתחמי תפילה סמוך לבתי הכנסת באמצעות חיבור לנקודות חשמל, חילקה כיסאות וקיימה הכשרות חינמיות לתקיעה בשופר. עיריית רמת־גן סיפקה מצנני אוויר, אוהלי הצללה, כיסאות וגופי תאורה לטובת תפילה בחוץ. בירושלים פתחו את כל הפארקים ואפשרו שימוש בבתי הספר לתפילות. עיריות אחרות סיפקו ציליות, התירו שימוש במוסדות ציבור וסייעו לציבור המתפללים בדרכים נוספות כדי לאפשר תפילות בטוחות בעידן הקורונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המפלגה החדשה של גדעון סער: אתגרים והזדמנויות
– מחשש למרד: גנץ עוטף את ניסנקורן בחיבוק דב
– הסדרות של כאן 11: הוצאה משתלמת
כשממשלת ישראל נזכרה להצטרף לחגיגה, זה כבר היה מאוחר מדי. המדינה פרסמה קול קורא לרשויות ובו הציעה תקצוב לעיריות שיקימו מתחמים מקורים לתפילות החגים, אבל עשתה זאת ביום חמישי בצהריים, כשערב יום הכיפורים היה ביום ראשון שאחריו – מאוחר מכדי להעניק לרשויות שהות מספקת לארגן מתחמים כאלה. הרשויות שזכו ליהנות מהמענק, היו אלה שנערכו שבועות לפני שהממשלה הציגה פתרון, חלקי ביותר, ולכל היותר הצליחה לתגמל בדיעבד מי שכבר פעל ללא עזרתה.
במשבר הקורונה במיוחד ניכר כי ברשויות החרדיות, למשל, הייתה יכולת לדבר עם אנשים בשטח בשפה שלהם. כך הצליחה בני־ברק לצאת פעמיים ממעמד של עיר אדומה
משבר הקורונה האיר באור חדש את פעילותם של הגופים השלטוניים הזנוחים ביותר בישראל: הרשויות המקומיות. בעוד ממשלת ישראל התברברה עם מערכות בחירות בלתי נגמרות, טבעה בשיקולים פוליטיים, כרעה תחת לחצים מכל הכיוונים, שלפה החלטות מהמותן מצד אחד והתמהמהה עם החלטות חשובות מצד שני, וזגזגה גם כשכבר הצליחה להחליט – הרשויות המקומיות יצרו מתווים מקומיים שהורידו תחלואה ושיפרו את איכות החיים של תושביהן.
כמה דוגמאות: כפר־קאסם, רשות ענייה למדי, הצליחה ליצור מערך מקומי של חקירות אפידמיולוגיות שהיה יעיל ומהיר בהרבה מזה של משרד הבריאות, מפני שנשען גם על ההיכרות האישית של אנשי העירייה עם המשפחות בכפר. הרשות הצליחה להפוך מעיר אדומה בהתפרצות מלאה לעיר ירוקה בזכות מאמציה המקומיים, ולא בגלל ממשלת ישראל ומדיניות האקורדיון שלה. בירוחם סגרו בית ספר שהתגלו בו שלושה חולים מאומתים, אף שההנחיה באותה שעה הייתה להוציא לבידוד רק את הקפסולות של התלמידים. בדיעבד שני מורים התגלו חולים, ואם בית הספר לא היה נסגר עשרות תלמידים עלולים היו להידבק. מִנהל חינוך ירושלים פיתח מערכת שעדכנה בתוך דקות על כל תלמיד באיזו כיתה הוא לומד, מי האחים שלו ובאילו מוסדות הם לומדים, באילו הסעות נסע ובאילו חוגים השתתף. המערכת הזו אפשרה לקטוע שרשרות הדבקה במהירות רבה, והביאה את משרד החינוך להישען על המידע של העירייה ולא להפך.
לא אחת התגלה שהרשויות המקומיות מצליחות במקום שמדינת ישראל נכשלת, ושהממשלה מפגרת אחרי הרשויות המקומיות גם בהבנת הצרכים והבעיות של התושבים וגם במתן פתרונות ומענה. ממשלת ישראל יודעת לחשוב באופן רחב ולקבל החלטות גורפות – סגר כלל־ארצי לדוגמה, או מתווה אחיד לכלל מערכת החינוך – אבל השונות בישראל גבוהה מאוד. רשויות שונות מובחנות זו מזו בהיבטים קריטיים לניהול משבר מעין זה, ובהם הרכב האוכלוסייה, הפיזור הגיאוגרפי, המבנה, התקציבים והמצב הסוציו־אקונומי. אחרי שבגל הראשון ניסתה ממשלת ישראל לנהל את כל המדינה כמקשה אחת, היא הבינה בגל השני שנדרשים פתרונות דיפרנציאליים, וחשוב מכך – מקומיים. תוכנית הרמזור הייתה מבוססת על עיקרון של דיפרנציאליות – החלת הגבלות ברמת הרשויות המקומיות, ואפילו הבחנה בין שכונות באותה רשות, על פי ממדי תחלואה מקומיים. התוכנית גם פעלה לערב את הרשויות המקומיות בניהול התוכנית, לאחר שהוכיחו את הצלחתן בגל הראשון במערך החקירות האפידמיולוגיות, אכיפת ההגבלות, סיוע לחולים ומבודדים והסברה לציבור.
נבחרים לשנים רבות
אריאל פינקלשטיין, ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה, סבור כי את הלקח הזה כדאי להעתיק גם לימי שגרה. על פי מחקר חדש שהוא חתום עליו ושהוצג השבוע בכנס אלי הורוביץ של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ישראל היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי. במדד הביזור לרשויות המקומיות של הבנק העולמי היא מדורגת במקום ה־94 מבין 182 מדינות בעולם, והאחרונה בקרב המדינות המפותחות.
עוד לפני הקורונה, ועל רקע חוסר היציבות הפוליטי של השנתיים האחרונות, שבהן שלטה בישראל ממשלת מעבר עם סמכויות מוגבלות וללא תקציב, בלטה היכולת של השלטון המקומי לספק לתושביו את הצרכים הבסיסיים ביותר: חינוך, רווחה, ניקיון, תברואה, תכנון עירוני, תרבות ופנאי ושירותים רבים אחרים. גם בתקופות יציבות יותר ממשלות מתחלפות תדיר, ושרים ממעטים להישאר באותו תפקיד לשנים רבות. לעומתם ראש עיר נבחר לתקופה של חמש שנים, ורבים מהם נבחרים לתפקיד שוב ושוב ומטביעים חותם ניכר. בשלטון המקומי הקשר בין פעולות העירייה לטובת התושבים ברור. אם בית ספר מסוים בעיר מסוימת לא יתפקד היטב, שר החינוך ככל הנראה לא יסבול מכך פוליטית; ראש העיר, לעומת זאת, יידרש לבעיה ויתאמץ לפתור אותה.
זוהי אחת הסיבות, על פי פינקלשטיין, שהציבור תומך בביזור סמכויות לרשויות המקומיות: יש לו אמון גבוה בהן, ומעט מאוד אמון בשלטון המרכזי. על פי סקר שביצעו במכון הישראלי לדמוקרטיה, יותר מ־70 אחוזים מהישראלים תומכים בביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לרשויות המקומיות. סקרים אחרים מראים שהשלטון המקומי זוכה לרמה גבוהה מאוד של אמון הציבור, במקום השלישי אחרי צה"ל ונשיא המדינה. במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2019 נמצא ש־56% מהתושבים בישראל נותנים אמון ברשות המקומית שהם מתגוררים בה, לעומת 33% הנותנים אמון בממשלה, 29% בכנסת ו־16% במפלגות.
האמון הגבוה בשלטון המקומי הוא חלק מהסיבה להצלחתו במקום שהממשלה המרכזית כשלה. כשהשלטון המרכזי התקשה לסגור את בתי הכנסת בגלל לחצים פוליטיים, אף שהיה ברור שהתפילות בהם תורמות לגידול בתחלואה, ברשויות מקומיות הצליחו לייצר הסכמות על הפעלה בטוחה של בתי הכנסת מתוך היכרות אישית ודיאלוג עם מנהיגי הקהילה והרבנים. הן עשו זאת בלי כלי אכיפה ואפילו ללא סמכות חוקית. בחלק גדול מהמקרים פעלו הרשויות בדרך של הסברה לציבור ותיווכו לתושבים את ההנחיות והסיבות להגבלות, מה שהשלטון המרכזי התקשה מאוד לעשות. ככל שהאמון בממשלה נשחק – והוא מראש לא היה גבוה – כך פחת הציות של האזרחים להנחיות. אבל הרשויות המקומיות, שזוכות לאמון גבוה יחסית, יכלו לזכות בציות להנחיות גם כשלא קיבלו לכך תוקף בחוק.
גם הקרבה לשטח וההיכרות עם המרחב הגאוגרפי והתרבותי הן מפתח להצלחתה של מדיניות. מכיוון שהשלטון המקומי קרוב יותר לאזרחים, יש לו יכולת גבוהה יותר להבין את צורכיהם ולפעול כדי למלאם. תושבים באים אל העירייה בתלונות בשלל נושאים המטרידים את חיי היומיום שלהם, בתכיפות גדולה בהרבה מזו של פנייתם אל הממשלה המרכזית.
במשבר הקורונה במיוחד ניכר כי ברשויות החרדיות, למשל, הייתה יכולת לדבר עם אנשים בשטח בשפה שלהם. לרשויות יש נתונים, מידע והיכרות עם התרבות המקומית, וגם גישה למקבלי החלטות ולגורמים המשפיעים על דעת הקהל. כך הצליחה בני־ברק להוציא את עצמה פעמיים ממעמד של עיר אדומה, ומועצות מקומיות הצליחו לתקן טעויות קריטיות של משרד החינוך. שוב ושוב ייצר משרד החינוך מתווים לא הגיוניים: כאלה שמחייבים קפסולות בכיתות אבל מערבבים את הילדים בהסעות, או מתווה לגני ילדים שמאפשר מעבר של אנשי צוות בין גנים רבים. רק פעולה של הרשויות המקומיות מנעה צעדים כאלה שהיו עלולים להגדיל תחלואה. לא מומחיות אפידמיולוגית גדולה הייתה כאן אלא הפעלת שכל ישר, היגיון פשוט והיכרות עם המציאות בשטח.
מערכת החינוך הייתה דוגמה מאלפת לקושי של השלטון המרכזי להתמודד עם משבר הקורונה, ולגמישות וליצירתיות של השלטון המקומי. משרד החינוך דרש שישה מיליארד שקלים וחמישה שבועות כדי לייצר לימוד בקפסולות לכיתות א' עד ד', וכשלא קיבל אותם בחר בחלופה המוזרה של לימוד בקפסולות בכיתות ג'־ד', ולימוד של כיתות א'־ב' רק חצי שבוע. הרשויות המקומיות לקחו את אותו מספר שעות שהיה במערכת, גייסו מבני ציבור ואת כל המשאבים המקומיים – מדריכי חוגים, שעות תוספתיות, עוזרי הוראה וגם תקציבי עירייה – והצליחו לספק לכל התלמידים שבוע לימודים של חמישה ימים. הן עשו את זה בתוך כמה ימים, וללא שקל ממשרד החינוך וממדינת ישראל.
כשבכל הארץ הבינו מיד עם סגירת מערכת החינוך והמעבר המלא ללמידה מרחוק שבבתים רבים קיים מחסור ניכר במחשבים ובאמצעי קצה, משרד החינוך עוד חיפש בגוגל איך מורידים זום. ברשויות מקומיות רכשו מחשבים למשפחות נזקקות, אספו מכשירים שתרמו עמותות או הכשירו לשימוש מחשבים ישנים, ואפילו יצרו התקשרויות עם ספקים ואפשרו לכל תושב לרכוש מחשב במחיר מוזל ישירות מהיצרן. במשרד החינוך, לעומת זאת, נדרשו חודשים לכתוב קול קורא ולהוציא מכרז לרכישת מחשבים. כשהתחילו לחלק את המחשבים, זה היה הרבה אחרי שהמחסור הראשוני התמלא באמצעות פעילות מקומית. הרשויות המקומיות מקצרות בבירוקרטיה ופשוט פועלות, מה שהשלטון המרכזי לא מסוגל לעשות. אם השלטון המרכזי ימעט גם בבירוקרטיה שהוא דורש מהן, איכות השירות והיעילות של פעילותן ישתפר פלאים.
לא רק קבלני ביצוע
מדהים עד כמה הממשלה בישראל ריכוזית: 95 אחוזים מתקציב הרשויות המקומיות נקבעים על ידי הממשלה. הרשויות לא שולטות על גובה המיסים שהן גובות מהאזרחים והם נקבעים על ידי הממשלה, כולל תעריף הארנונה, מנגנון ההעלאה האוטומטי שלה, וגם ההנחות בארנונה שחברי הכנסת כל כך אוהבים לחלק, אף שלא הם אלה שצריכים להתמודד עם התקציב המקוצץ. תקציב הרשויות המקומיות הוא רק 5.5 אחוזים מהתוצר בישראל, לעומת 11 אחוזים בממוצע במדינות ה־OECD.
הרשויות המקומיות בישראל אינן מנהלות את כוח האדם שלהן. הממשלה מגדירה להן את מי הן רשאיות להעסיק, את מי לפטר, וכמה שכר הן רשאיות לשלם לעובדיהן. בשירותים מסוימים אין תיאום בין סולם השכר המותר לרשויות ובין ההיצע והביקוש מחוץ למערכת הציבורית. בתחומי ההנדסה למשל, רשויות מתקשות לעיתים בגיוס עובדים איכותיים ובשימורם.
אחד השירותים החשובים ביותר שמעניקה רשות מקומית לתושביה הוא החינוך, אבל היא איננה מעסיקה ישירות את המורים והגננות שלה. הם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך, בהסכמי שכר ארציים עם הסתדרות המורים. כשבקורונה העדיפו ברשויות המקומיות להעביר את מערכת החינוך לשבוע לימודים של חמישה ימים כדי להימנע ממעבר אנשי צוות בין גנים, הרשויות יכלו לשלוט רק בסייעות שהן מעסיקים ישירות. הגננות לעומת זאת המשיכו לעבוד כרגיל, כולל יום חופשי באמצע שבוע, מה שחִייב להביא גננת מחליפה לגן – ובמקומות רבים הגננות הגיעו "לעבוד" בגן ריק ביום שישי.
זה נכון בתחומים נוספים: מדיניות התחבורה בישראל נקבעת במשרד התחבורה, כולל תדירות האוטובוסים, מיקום התחנות, מסלולי הקווים ותעריפי הנסיעה. לרשות המקומית, שאיכות התחבורה בעיר משפיעה מאוד על תושביה, אין כמעט השפעה בעניין.
לראש העיר, שנבחר ישירות על ידי תושבי עירו ושצריך לתת להם דין וחשבון על ביצועיו, יש שליטה מעטה על שני ההיבטים החשובים ביותר בניהול של כל מוסד, קל וחומר עיר או מועצה: תקציב וכוח אדם. גם סמכויותיו מוגבלות מאוד על ידי פקידים עם כוונות טובות משלל משרדי ממשלה, ואם הוא מקבל תקציב ממשלתי, הוא תלוי בהם בכל צעד והם מצרים את צעדיו בבירוקרטיה לרוב.
נכון, יש גם מקום לחשוש מביזור סמכויות לרשויות המקומיות. הטענה הנפוצה היא שעם הגדלת הסמכויות והגמישות הניהולית, גם השחיתות בכספי הציבור עלולה להתרחב. אבל לא ברור שיש לה על מה להישען. שחיתות יש ממילא, ומתברר שהתושבים סומכים על העירייה שלהם הרבה יותר משהם סומכים על מי שאמור לפקח עליה. הממשלה מתייחסת לרשויות המקומיות כאל קבלן ביצוע שלה, ולא כאל ערכאה נבחרת שצריכה לקבל סמכויות מקבילות – ואת האחריות שמגיעה איתן.
חיזוק מעמדו של השלטון המקומי על חשבון השלטון המרכזי עשוי לשפר את התרבות הפוליטית הדמוקרטית ולהביא לייצוג אמיתי יותר של האזרחים, וגם לחולל שינוי לטובה בשירותים המוענקים לתושבים ובפיתוח הכלכלי.
ההנחה הזו התבררה כנכונה במיוחד במצב חירום כמו הקורונה, ואגב לא רק ברשויות חלשות כמו תל־אביב או הרצליה. אופן ההתנהלות של רשויות כמו כפר־קאסם, ירוחם, בית־שאן, דליית אל־כרמל, בני־ברק ואחרות הראה שדווקא רשויות חלשות עשויות להרוויח הרבה יותר מגמישות בניהול משאביהן, ושהנכסים שלהן – הקרבה לשטח, ההיכרות עם התושבים וההבנה של הייחודיות המקומית – נותנים להן יתרון עדיף לאין ערוך מזה של ממשלת ישראל.
