סקרי החודשים האחרונים חשפו מצב מעניין. בעשורים הקודמים מפלגות הלוויין של הליכוד תפסו תיאבון, וניסו למשוך מצביעים שאינם רק מקבוצת ההתייחסות המגזרית שלהן: ש"ס הגיעה ל־17 מנדטים כי התרחבה לציבור החילוני, הבית היהודי זינק ל־12 בזכות הצעירים, ליברמן כמעט חלף על פני הליכוד לפני עשור כי לא הסתפק רק בציבור העולים.
אבל עכשיו זה התהפך: הדומיננטיות של נתניהו בשיח הימני שואבת את מצביעי בתי הכנסת בגבעת־שמואל, את החרדים המתונים ואת רוב העלייה מרוסיה. במקום מתקפה, מפלגות הימין נמצאות במגננה מול הקומביין של הליכוד, עד כדי סכנת השמדה.
"אם יהיו בחירות נשתה את כל המנדטים של המפלגות האחרות", אמר השבוע השר צחי הנגבי בכאן רשת ב' בעיצומו של המשבר, אבל כקורא סקרים ותיק נתניהו הבין שהשתייה הפרועה הזו עד אובדן חושים עלולה להיגמר בחמרמורת חריפה בבוקר שאחרי. אלי ישי, דרעי, ליברמן ואולי גם אורלי לוי־אבקסיס נמצאים כולם באזור המסוכן של אחוז החסימה. הוא בוודאי זוכר שב־1992 הימין קיבל יותר קולות אבל הפסיד בגלל בזבוז קולות. המסקנה המתחייבת היא, כמובן, ריצה במפלגה רפובליקנית גדולה. נתניהו רוצה את זה; כחלון מייחל לזה; בנט מת לזה. אבל בכירי הליכוד לא ייתנו. הם חיכו עשור בסבלנות שנתניהו יפנה את מקומו, וכשהרגע הזה סוף־סוף מתקרב אין להם שום כוונה להכניס הביתה עוד מתחרים.
לעולם לא נדע כנראה מה היה אילו, ואיך היו מסתיימות בחירות יוני 2018. אבל יש חשש אחד שלא דובר מספיק: הזמן הקצר יחסית שנותר עד לתום הכהונה מונע הקמת ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. אבל ניצחון של נתניהו היה עשוי להיות גדול מדי. נניח שהיה זוכה ב־35 מנדטים, מרכיב ממשלת ימין ואז חוטף כתב אישום. מי לידיו היה תוקע שבכירי הליכוד לא היו עושים לו כמעשה ישי לדרעי ב־1999? דרעי, תחת הליכים משפטיים, הוביל אז את ש"ס ל־17 מנדטים, רק כדי ללכת הביתה ולהעניק מפלגה עצומה בגודלה לשנוא נפשו. יום אחרי הבחירות, כשיש עוד ארבע שנים על הכיסא, הסיכויים להפיכת חצר וממשלה חלופית היו גוברים משמעותית.
