כיהודי יליד מרוקו הדובר את שפתה, וכמי שביקר בה שש פעמים בשנים האחרונות, ההיסטוריה היהודית שם מוכרת לי היטב, וכך גם התרבות המרוקנית־ברברית. דווקא בשל כך נחמצו פניי בקוראי ביום חמישי שעבר את הציוץ של הנשיא טראמפ על חידוש היחסים בין מרוקו לישראל, וליבי נעצב נוכח פסטיבל השלום שהתלקח פה במהירות. במיוחד כאב לי סילוף ההיסטוריה בידי פוליטיקאים שאינם מכירים את קורות היהודים במרוקו, והשכחה של סבלם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בליבת הקונפליקט: מדוע אין בעליון מומחה לדיני משפחה?
– דיסטל וברדוגו מוכיחים: הימין התחיל להפנים את משמעות השלטון
– הסדרות של כאן 11: הוצאה משתלמת
הגדיל לעשות אריה דרעי, שר הפנים, שהכריז בשמחה: "חנוכה שמח! זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. שמחנו והננו גאים כיוצאי מרוקו שנעשה שלום אמיתי בין העם המרוקני לעם היהודי, אנחנו זוכרים את החיים הטובים והשכנות הטובה, ומכירים טובה לכל מלכי מרוקו לאורך השנים".
אריה דרעי ידידי, על איזו שכנות טובה אתה מדבר? הרי שנינו מאותו הכפר. את בית הוריך ששכן מול בית סבתי במלאח (הרובע היהודי) אני זוכר יפה. זה אותו מלאח שסביבו חומה, ובכוונת מכוון נבנה ליד ארמון המלך. מדוע? כי התנכלויות ליהודים היו מעשים של יום יום, וליד הארמון ניצבו קסרקטינים של חיילים ששמרו על המלך ועל היהודים מפרעות. האם ידעת שעד הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 היה חוק שחייב יהודים שיצאו מהמלאח לחלוץ את נעליהם בבואם למרכז העיר. כל ההתערבויות של קונסולים צרפתים ואנגלים לא עזרו. לאורך 300 שנה יושם חוק זה, והוא לא שונה עד בוא הצרפתים.
ועל הכובע הצהוב שהיהודים חויבו לחבוש שמעת? ועל מאתיים המלקות שהיו מנת חלקו של יהודי שבעוונותיו נקלע לרדיוס של פחות מ־500 מטרים ממסגד כלשהו ולא חלץ בעוד מועד את נעליו? ומדוע? כי היהודים מטמאים את אדמת המוסלמים. חוק זה, שלא מוזכר אפילו בחוקי עומר האנטישמיים, נכפה באדיקות יתרה במרוקו המוסלמית. אגב, גם כיום אסור ליהודי לבקר בכל מסגד במרוקו, דבר שעשיתי ללא כל קושי באיסטנבול, בקהיר או בדלהי.
האימה שאחזה בקהילה למשמע אכזריות הפורעים במקנס זכורה לי יפה יפה: הם כלאו את נותני לחמם בצריפי עץ ושרפו אותם חיים
לפני שנים אחדות נסעת, השר דרעי, לעיר הולדתך מקנס, שבה גם אני נולדתי, ופקדת את קבר סבך שסבי קבור לידו. אני מניח שזכור לך קבר האחים הגדול בכניסה לבית החיים, מצבת אבן גדולה לזכרם של יהודים מהקהילה שנשרפו חיים בפרעות. את אפרם טמנו בחלקת קבר משותפת כי לא נותר מהם זכר. האימה שאחזה בקהילה למשמע אכזריות הפורעים זכורה לי יפה יפה. הם כלאו בצריף עץ את נותני לחמם ושרפו אותם חיים. זו הייתה דרכו של האספסוף "להודות" למעסיקיו היהודים ולמחות על הקמת מדינת ישראל. זה קרה כשאתה ואני היינו ילדים, לא כל כך מזמן.
כשהחלה העלייה לארץ ישראל התרחש בעיר אוג'דה הצפונית, שהייתה מוקד המעבר לעלייה לארץ, פוגרום שלא היה חמור פחות מה"סופות בנגב" בקישינב. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים התקהל בשוק "אל־יהוד", רצח 42 יהודים, בתוכם גם רב העיר ובני משפחתו. 55 יהודים נוספים נפצעו קשות, וכל חנויות היהודים נבזזו.
גם ידו של המלך מוחמד החמישי הייתה במעל. ביום הכרזת עצמאות ישראל נשא המלך נאום אנטי־ישראלי, והזהיר את יהודי מרוקו בזו הלשון: "עליכם להימנע מכל צעד שייחשב כסולידריות עם התוקפנות הציונית, היא עלולה לפגוע בזכויותיהם ובאזרחותכם המרוקנית". אמר ועשה מעשה: קבוצות מתנדבים מרוקנים נשלחו הנה כדי להילחם כתף אל כתף עם כנופיות קאוקג'י. זאת ועוד: לאחר קבלת עצמאות מרוקו בשנת 1956 הוטלו סנקציות על היהודים, העלייה לארץ נאסרה, דרכונים לא ניתנו ליהודים, ואפילו שליחת מכתבים וכספים ארצה נאסרה.
ואתה אריה, ששם משפחתך נלקח מ"ואד דרעא" שבדרום מרוקו, הידעת כי באותו מקום טבחו מוסלמים בשבת אחת 13 אלף יהודים? זה היה תרגיל הונאה ציני: המוסלמים הציעו הודנא לקהילות יהודיות שחיו באוטונומיה בעמק, וכשאנשין הגיעו לטקס בלי נשק, הם נטבחו בהמוניהם.
אין ממש בתיאורים הרווחים כעת כאילו בארצות אשכנז היהודים סבלו מאנטישמיות, ואילו בארצות המוגרביות־מערביות והמזרח ניהלו היהודים יחסי שכנות טובים עם המוסלמים. אמנם בזמן השלטון הצרפתי רווח להם, אך לא כך היה בתקופות אחרות, כפי שיכולים להעיד מחקריו של פרופ' אליעזר בשן, ואפילו הספר של הרב משה טולידנו על "תולדות ישראל במרוקו". ומי לנו גדול מהרמב"ם, שלטענת חוקרים נאנס להמיר את דתו בעת שבתו בפאס, ולא בכדי כתב את "איגרת השמד" המפורסמת המעודדת את רוחם של יהודים שנאנסו אף הם. עם ישראל גם מכיר את סיפורה של "סוליקא הצדקת" הקבורה בפאס, שבמאה ה־19 נרצחה על קידוש השם, כשסירבה לקבל עליה את דת מוחמד.
במרוקו התקיימו חיי רוח ויצירת תרבות יהודית, למרות הנוגשים ולמרות המאבק החומרי היומיומי. אבותינו ערגו כל השנים לארץ ישראל, וכשהגיע הזמן עלו רובם ככולם במבצע יכין, בשנים 1962־1967. אך מי זוכר היום כי על כל יהודי שעזב שולם כופר לשלטונות שם, ושעל כל מספר מסוים של יהודים שהורשו להגר החוצה הועבר למרוקאים טרקטור אמריקני איכותי על ידי הג'וינט?
אריה, הנני מניח שהסתובבת בארמונות המלך ובחצרות שועים ונגידים. אני הסתובבתי בקרב "עמך", דיברתי בשפתם ושמעתי מה שהם משׂיחים בשקט. ביניהם היו כמובן שהתגעגעו ליהודים שפרנסו אותם, במיוחד אלה מהרי האטלס, הריף וסהרה שמתעבים את השלטון המרכזי, אך אלה אינם ערבים אלא ברברים אנוסים, שהוכרחו לקבל את דת האסלאם. האחרים לעומתם, אלה שמסגירים היום "געגועים", הם אינטרסנטים ולא חובבי ציון. כיהודים חובה עלינו להזכיר את חטאי אבותיהם הקודמים כלפי אבותינו.
מדינת ישראל חייבת לטפח קשרי שלום עם כל מדינה אפשרית, ובוודאי עם מדינה מוסלמית שחלקה שיעית וקנאית. ועם כל זאת ראוי לזכור שדבריו של רבי שמעון בר יוחאי בוויכוח עם עמיתיו על טיב השלטון הרומאי, חלים גם על מרוקו: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם; תיקנו מרחצאות לעדן עצמם, בנו גשרים כדי ליטול מהם מכס, ותיקנו מרחצאות לדבר אחר".
ד"ר גב"י בוטבול הוא חוקר קהילות ישראל וסופר, ראש מכון "צא ולמד" ללימודים אקדמיים לחרדים
