את רגעי הנחת הלא רבים השבוע סיפק לבנימין נתניהו חבר הכנסת אמיר אוחנה (ליכוד) שעלה ביום שני לדוכן המליאה ודיבר על "האובסביבים", אלה שמתעלמים מכל ההישגים של נתניהו ומאבדים את חוש הריח והטעם כאשר הוא נפגש עם שועי עולם, מייצב את הכלכלה הישראלית והודף את האיום האיראני. נתניהו זקף לפתע אוזניים, הניח מידיו את הספר של ברברה טוכמן, הסיר את המשקפיים והנהן במרץ. מי כמוהו צמא למילים חמות בכל מקום ובכל רגע. המרדף שלו אחרי כותרות חיוביות וסיקור אוהד בתקשורת הוא שסיבך אותו בינתיים בשניים או בשלושה תיקים פליליים חמורים, שהורסים לו את הקדנציה.
זה המקום לומר – לנתניהו יש אכן הישגים מדיניים וביטחוניים אמיתיים. ממשלות הימין, ולא רק הן, נאבקו לאורך שנים ארוכות על מטרות שהוא הצליח לממש, כמו ההכרזה האמריקנית על העברת השגרירות לירושלים. אני עדיין משוכנע שהנשיא טראמפ יגבה תגמול על ההכרה הזו, עוד לפני שיבוא לחנוך את השגרירות ביום העצמאות, אולי הכרה אמריקנית בשכונות הערביות מעבר לגדר הביטחון כבירת הרשות הפלסטינית. אבל זה עדיין הישג מרשים של ראש הממשלה.
נתניהו הוא מנהיג בינלאומי שזוכה בעולם לכבוד ולהערכה גדולים הרבה יותר מאשר בארץ. יש לו כרטיס כניסה חופשי למנהיגי העולם טראמפ, פוטין, שי ג'ינפינג ונרנדרה מודי. בקרב מנהיגי העולם נהוג לעשות כבוד למי שמחזיק בכיסאו שנים רבות. ראשי המדינות יודעים להעריך את מי ששורד לאורך זמן את המאבק הפוליטי הקשה והסיזיפי נגד האופוזיציה והמתנגדים בקואליציה. המנהיגים שמשתרכים בתור בדאבוס כדי להשיג שיחה קצרה עם ראש הממשלה הישראלי, מקווים אולי גם ללמוד ממנו את סוד הקסם. להם לא אכפת אם נתניהו עובד בארץ על נורמות פסולות, ושהמשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין בשני תיקי שוחד.
אבל לנו כן אכפת. נתניהו צריך לסיים את תפקידו למרות ההישגים הבינלאומיים כי הם לא שווים את הנזקים שהוא גורם לחברה הישראלית. דרכי ההתנהלות של נתניהו, המתנות היקרות, הקשרים עם הטייקונים, הזמן והמאמץ הבלתי נתפסים שהוא משקיע בניסיון לפרק כלי תקשורת, השיסוי הפנימי שהפך אצלו לחם חוק, והמתקפה הקשה על רשויות החוק בעקבות הצרות המשפטיות שאליהן הכניס את עצמו, אלה הן רק חלק מהסיבות שיש למדינה לצאת לדרך חדשה ולתיקון חברתי ואזרחי עם מנהיג חדש. הבחירות היו הכרחיות רק לטובת הצ'אנס, גם הנמוך, למנוע את המשך המלחמות הפנימיות, לעצור חוקים צרפתיים שעומדים להיטיב עם נתניהו, וכך לקבל סוף סוף ראשי מדינה שהם סמל לטוהר המידות. מנהיגים שנאבקים בשחיתות ולא מגנים עליה, או חמור מכך, הופכים לחלק ממנה.
בינתיים זה לא קורה ולא יקרה בזמן הקרוב. אני חושב שראש הממשלה לא רצה בחירות, לא ביוני, לא בספטמבר ולא בדצמבר. נתניהו הוא ניאו־קונסרבטיבי, אוהב לשמור על הקיים. ראש הממשלה היחידי, חוץ ממשה שרת ויצחק שמיר, שלא יצא עד היום למלחמה גדולה או למהלך שלום היסטורי מכריע גורלות. ההרפתקנות היחידה שלו הייתה בתחום הכלכלי, כאשר כיהן כשר אוצר, אבל הצעדים הנועזים שנקט אז לא הימרו על עתידה של המדינה.
נתניהו ידע היטב שהליכה לבחירות מוקדמות כרוכה בסיכון לא קטן, גם אם יוכל לשלוט על מועדן. הבחירות הללו היו אמורות להיות קשות ואלימות סביב נושאים, מושגים ומינוחים מהעולם העברייני בלבד: שוחד, מרמה, הפרת אמונים, קופונים, עדי מדינה וכדומה. נתניהו ידע שבמערכה הזו הוא יהיה צריך להתמודד נגד מערכות החוק, ומול משטרה שנחושה להעמיד אותו לדין ותהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהקמפיין השלילי, עם אמצעי תעמולה אינסופיים. זה לא פיקניק. הרי נתניהו תמיד חולם על בחירות שבהן הוא יוכל להבליט את היתרונות שלו, לעסוק במדיניות חוץ, באיום האיראני, בהישגים ביטחוניים, במאבק במסתננים וביחסים המיוחדים שלו עם מנהיגי מדינות.
נתניהו היה רוצה להקרין בשידורי התעמולה בטלוויזיה את הנאומים והשקופיות מוועידת איפא"ק האחרונה בוושינגטון. אבל איפה? מי היה מתעסק בנושאים הללו במערכת בחירות שהוקדמה ונסובה על השחיתות האישית והשלטונית, ותו לא. ונניח שנתניהו היה זוכה ב־30 מנדטים בבחירות הללו, הישג שהוא מחזיק בו בלאו הכי גם היום, זה הימור כבד מדי. "ברי ושמא, ברי עדיף", ציטטו השבוע מן התלמוד מקורביו של נתניהו.
איש הציבור
ועם כל זאת, נתניהו נכנס למשבר חוק הגיוס עם יתרון ברור. הוא לא עמד בפני החלטה קריטית שהייתה קובעת את גורלו הפוליטי. הוא החזיק את הקלפים צמוד לחזה וכולם ידעו שאיך שהוא לא יערבב אותם, הג'וקר תמיד יישאר אצלו ביד. יש בחירות – הוא ינצח. אין בחירות – גם.
האהדה בציבור שיש לנתניהו היא עצומה. צריך רק להסתובב ברחובות הערים הראשיות ועיירות הפיתוח (לא כולל ארלוזורוב ודיזנגוף בתל־אביב). בקניונים, בחנויות הקטנות, במספרות, במסעדות ובבתי הקפה כדי להבין שהציבור לא כועס על נתניהו, אלא על המשטרה, על התקשורת ועל השמאל שאותם האנשים צוררים לאגודה אחת. האינטנסיביות של החקירות, סדרת החשדות האינסופית ומצעד עדי המדינה הפכו את נתניהו לאיש נרדף בעיני בוחריו מהימין ולא רק שם.
דיברתי השבוע עם עשרות אנשים בשווקים וברחובות. רציתי לשמוע מה הם חושבים. נתניהו הצליח לשכנע את רובם שהוא חף מכל פשע. בדרך כלל הדיבור הוא כזה: "אם התקשורת מדווחת הרי שמדובר בשקר, ולכן האמת הפוכה ואיתה אני הולך". הקושי בכל התיקים הוא גם בנושא התמורה. "מה נתניהו קיבל", שואלים אנשים, "סיגרים? שמפנייה? כותרת בעיתון? נו, אז מה. בגלל זה עושים לו ככה?"
נתניהו ואנשיו הקרובים משוכנעים, שהיועץ המשפטי לממשלה לא מחזיק שום ראיה פלילית על מעשיו. הם מוכנים להודות כי המעשים של נתניהו וחבריו הם מסריחים, אבל הריח הזה נודף מכל קשר פוליטי באשר הוא, כי המערכת הזו בנויה על תן וקח תקשורתי. הם מייחלים ליום שבו היועץ המשפטי יצא עם דו"ח ציבורי חמור, ונתניהו יתייצב על דוכן המליאה בכנסת ויאמר "טעיתי, אבל לא פשעתי". אין מי שיודע כמוהו להציג את דמות המרטיר או לעשות וידוי פומבי בשעת הצורך. אגב, האיש הכי שנוא בסביבת נתניהו הוא ניר חפץ. הטענה היא שאמנם הוא לא הצליח להפליל את נתניהו, אבל שרף לעצמו את החיים, וכך הפסיד מכל הכיוונים. בלשכה מספרים שחפץ כל כך מתחרט שהפך לעד מדינה, אבל את הטענה הזו אי אפשר לבדוק.
מצבו הפוליטי הנוח של נתניהו אפשר לו לתמרן את השותפים הקואליציונים כרצונו, עד שירדו מהעץ בזה אחר זה. מהמשבר הזה כולם הרוויחו, כי כולם רצו להישאר בתפקידיהם ואיש לא רצה בחירות. אני גם משוכנע שכל המהלך של אביגדור ליברמן היה הצגה אחת גדולה שתואמה בחלקה עם נתניהו. השניים נפגשו ודיברו כל הזמן. נתניהו אמר לו, קרוב לוודאי, "תמשוך את המשבר הזה. אין לי בעיה. מתאים לי שאתה לוקח קולות מיאיר לפיד על חוק הגיוס. הוא הבעיה שלי, לא אתה". בסופו של דבר ליברמן לא פרש, ואולי קיבל הבטחה מנתניהו לקבל את תיק הביטחון גם אחרי הבחירות, אם אורלי לוי־אבקסיס לא תכסח לו את כל המפלגה.
הודו לאשם
במשך שבועיים, לפני שפרץ המשבר הנוכחי, הסתובבתי בדרום הודו. ביקרתי בשתי מדינות מחוז: קרלה וטאמיל־נאדו. שתי המדינות הגדולות הללו, שקשה להניח שאנשים מחוץ להודו שמעו עליהן, מנהלות פוליטיקה מרתקת. בקרלה (35 מיליון תושבים) שולטת המפלגה הקומוניסטית (CPIM), והרחובות מקושטים תדיר בדגלים אדומים עם סמל הפטיש והמגל, ותמונות של לנין, סטאלין וטרוצקי. זה כנראה המקום היחידי בעולם שבו אנשים מצביעים עבור מפלגה קומוניסטית מתוך רצון חופשי. אולי הם לא לוקחים אותה ברצינות כי השלטון המרכזי הוא בדלהי.
אבל אנחנו מתעניינים דווקא בטאמיל־נאדו. בראש המדינה הזו (70 מיליון תושבים) עמדה מאז 1991 ראש הממשלה ג'יאראם ג'יילאליתה, שחקנית קולנוע לשעבר, דמות פופולרית, צבעונית, דינמית ונחושה, כפי שהגדירו אותה במדינה. לאורך השנים נפוצו במדינה שמועות על שחיתות ובזבזנות יתר של ג'יילאליתה (בחיפוש משטרתי בביתה נמצאו 750 זוגות נעליים ו־10,000 סארים). ב־2014, אחרי חקירות ומשפטים שנמשכו קרוב ל־18 שנה נדונה ראש הממשלה ל־4 שנות מאסר, אחרי שנמצאו 10 מיליון דולר בחשבונות הבנק שלה, ללא הסבר. ג'יילאליתה נאלצה לעזוב את תפקידה, אבל בית המשפט העליון זיכה אותה מכל אשמה והיא נבחרה שוב, לקדנציה שישית.
ג'יילאליתה נפטרה מהתקף לב לפני שנה וחצי, וגרמה לשבר גדול בטאמיל־נאדו. עד היום התמונות שלה מתנוססות בכל פינה. אנחנו מאחלים לראש הממשלה נתניהו חיים ארוכים, אבל כמו ג'יילאליתה גם הוא יצטרך לנקות את כל החשדות הפליליים נגדו כדי להפוך לאחד המנהיגים החשובים בתולדות המדינה הזו. אחרת הוא יישאר ראש ממשלה עם כתם שחור על החליפה הלאומית, גם אם הפופולאריות שלו תגיע לשמיים.
