מרכז המבקרים הקטן בבית הדסה, חברון, פתח השבוע מחדש את שעריו. במזנון שלו השמישו את הקופות ואת מכונת הקפה אחרי השבתת קורונה ממושכת, כדי שיוכלו לעמוד באילוצי התו הסגול. אל דאגה, הן יעמדו. מוזיאון שנועד להמחשת אלפי שנות היסטוריה עברית סוערת, "לגעת בנצח", מסוגל לעמוד בתקלה האפידמיולוגית הזמנית שהתרגשה על כולנו בחורף אשתקד. כשביקרתי בו ביום ראשון אמנם לא היה צפוף, בלשון המעטה, אך בחול המועד פסח הוא בוודאי יהמה מבקרים. בעזרת השם ומבצע החיסונים, עוד הרבה קודם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שחאדה: "אם לא נשלוט בשיח, המשותפת עלולה להתפרק"
– משבר קורונה וסבבי בחירות אינסופיים: האתגרים של מנהל רמ"י החדש
– המפלגה החדשה של גדעון סער: אתגרים והזדמנויות
לאחרונה מלאו 40 שנה להיתר הממשלתי להתיישבות יהודים בעיר האבות. במוזיאון המושקע הקדישו את אחד מאולמות התצוגה למאבק העיקש שקדם לקבלת ההיתר. על אדן החלון המקורי שדרכו חדרו הנה נשי קריית־ארבע באביב 79' הוצב פסלון גבס של אישה כסוית ראש ונחושת סבר המטפסת בסולם פנימה. מדריכה צעירה שנולדה שנים רבות אחר כך תיארה בעיניים בורקות את האירוע. הוא די מוכר לי, אך היה נעים לשמוע ולראות את אופן עיצובו כמיתוס לטובת הדור שלא ידע את משה לוינגר ולא ספד כראוי למרים לוינגר.
מרוב עשייה היסטורית המתנחלים בקושי נתנו עד כה את דעתם על אופן כתיבת ההיסטוריה, וטוב מאוחר מלעולם לא. חברון היא פתח־תקווה, תל־חי וחניתה של העת החדשה. אם היא לא תדאג לתפוס את המקום הראוי לה בדברי ימי החלוציות הציונית, מי כן ידאג? מוזיאון תל־אביב? ההיסטוריונים שחותמים על עצומות נגד אפי איתם?
בצהרי יום ראשון אפפה את חברון שלווה. שמש אביבית הרעיפה עליה חום אינקובטורי באמצע החורף. קול המואזינים התערבל בנהמת מנועים רחוקה של מטוסי חיל האוויר. בחלק הערבי של העיר נשמר סגר קורונה, ברובע היהודי – סגר חנוכה. שלושה תושבים מבוגרים למדו תורה בישיבה הקטנה שליד קבר רות וישי. משפחה מקריית־ ארבע התקבצה בבית העלמין העתיק לצורך אזכרה לאם המשפחה שהלכה לאחרונה לעולמה. ילדים יהודים שיחקו טניס שולחן ליד שכונת אברהם אבינו, ענף הספורט הזמין ביותר ביישוב היהודי המכווץ ביותר בין הירדן לים. עשרות זוגות אופניים נערמו מול הקרוואן של ברוך מרזל בתל־רומיידה, מלמדים משהו על התנופה הדמוגרפית במקום.
לוחמים מחטיבת הצנחנים פקחו עין על כולם מעמדותיהם שבין קריית־ארבע לתל חברון. הם נראו רגועים, אף שהיממה הקודמת הייתה מתוחה יחסית. שני בקבוקי תבערה הושלכו בליל שבת אל החצר האחורית של מתחם בית הדסה, והותירו שם שני כתמי פיח. למחרת התעמתה המשטרה הפלסטינית עם בני חמולת ג'עברי, שחלקה אוהד חמאס וחלקה מטפח קשרים עם היהודים. צה"ל אִפשר לשוטרים פלסטינים לעבור בתוך השטח הישראלי של העיר, לאו דווקא לשמחתם של התושבים היהודים. הם חרקו שן, אך לא יותר מכך. ענייני בינוי והתרחבות מעסיקים אותם החורף יותר מכל עניין אחר.
האתגר הטרי הוא הקמת רובע חזקיה ליד בית רומנו – 30 יחידות דיור. ממשלת נתניהו הרביעית אישרה אותו כבר ב־2018, אבל רק לפני שבוע פונה המחנה הצבאי ששכן בשטח המיועד להקמת הרובע. מערכת הביטחון דרשה מהמתיישבים למצוא עבורה מקורות מימון בסך 21.8 מיליון שקלים לצורך העתקת המחנה – המון כסף. אף על פי כן הם עמדו במשימה. תושבת הרובע אורית סטרוק, חברת כנסת לשעבר ומרכזת שדולת ארץ ישראל בכנסת הנוכחית, התרוצצה בין שרי הממשלה וגייסה את הכסף. לדבריה, הם היו נלהבים למשימה. חברון נוגעת בלבבם, אפילו בלבבות של יריבים פוליטיים ששמם שמור במערכת. הם מצטעפים אחרי ביקור במערת המכפלה או בתל העתיק החולש על העיר – מול החומות העצומות שנחשפו שם בשני העשורים שעברו, ואשר מאוששות את הגרסה המקראית על תולדות המקום.
סטרוק מקווה לנחול הצלחה דומה בהקמת בניין על גבי מתחם השוק הסמוך, אם כי שם הבעיה לא רק כספית. דרך חתחתים משפטית הובילה למתן רוב האישורים הנחוצים, למעט אישור ממשלתי אחד, אחרון, שמתעכב בגלל המשבר הקואליציוני. סטרוק והשכן הוותיק שלה, ראש המִנהלת הרב הלל הורוביץ, גם הוא ח"כ לשעבר, משועשעים מהעובדה שבשני המתחמים החדשים הם ייאלצו לבנות חניון תת־קרקעי גדול, מכיוון שעל פני השטח כבר אין מקום חניה. מי חלם על זה לפני ארבעים שנה?
אגב, בניית החניון תייקר משמעותית את עלות הדירות. ההערכות הן שרוב הרוכשים יבואו מבחוץ, מפני שהתושבים הוותיקים אינם אילי הון, בלשון המעטה. יש להם נכסים מסוג אחר. סבלנות, בעיקר. כמעט כל מטר יהודי רבוע במקום עבר במרוצת השנים דרך המסננת הסמיכה של בג"ץ. עותרים פלסטינים וארגוני שמאל קיצוני מהארץ ומהעולם ארבו ועדיין אורבים ליהודי חברון על כל צעד שעל.
אורחים לשעה קלה שמזדמנים לשם רק פעם בשנתיים־שלוש, כמוני, יכולים עם זאת לאבחן בעיר תהליך של נורמליזציה. המתח המתמיד של פעם התפוגג. יחסי המתיישבים והצבא גובלים בהרמוניה. במידה רבה גם היחסים עם שאר העולם. חברון היהודית מתנחלת אט אט בלבבות מרוחקים. מאז צלחה את המשברים הגדולים של שנות התשעים – גולדשטיין ואוסלו – אויביה הולכים ונמוגים, והיא הולכת ונבנית: בית רחל ולאה, בית המכפלה, בית השלום וגם בית העלמין. פחות ופחות שמאלנים ממשיכים להאמין שיוכלו לעקור אותה באחד הימים. ספק אם השכנים הערבים מאמינים. מי כמוהם יודע להעריך את תנופת הפיתוח האדירה שהם עצמם עוברים מאז שיבת היהודים אליה ב־1968. חברון רבתי מעולם לא הייתה כה גדולה, כה גבוהה.
הרב הורוביץ מתכופף כדי להרים פיסת נייר ברחבה שמאחורי השוק הסיטוני ולשים אותה בפח. פתאום אני שם לב שנהיה פה מאוד נקי. חברון היא כבר לא העיר המוזנחת שיהודים פוקדים לפעמים רק בזכות עברה התנ"כי. היא גם לא שטח אש בין ימין לשמאל, אם כי עדיין אזור חיכוך משמעותי. יידרשו עוד כמה אלפי תושבים יהודים כדי לשייף אותו כליל, ולהשאיר לאוצרי המוזיאון בבית הדסה את זיכרון ימי המחלוקת והמאבק.
"בחברון יש מלחמה גדולה על כל אבן", נאנחת סטרוק, וממשיכה להילחם. תוך כדי הסיור היא מסתמסת ללא הרף עם בכירים במערכת הפוליטית לקראת ההצבעה בכנסת על החוק להסדרת ההתיישבות הצעירה בכל רחבי יו"ש (הצבעה גורפת בעד, כידוע כעת). חברון, כמו חברון, ממשיכה להיות הקטר של מפעל ההתיישבות.
