ראש בראש: למה אני מעדיף את נתניהו על פני סער

נניח שהיו כאן בחירות ישירות לראשות הממשלה ושני המועמדים, ראש בראש, היו בנימין נתניהו וגדעון סער. במי מהם הייתי בוחר? בנתניהו. בלי שום היסוס.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צמד חמד: השחרור המפתיע של שני רוסים שנחשדו בריגול
– "סוחר בערביי ישראל": זעם על בחירת ברכה ליו"ר ועדת המעקב
– משפט שלמה הוא חידה לא מפוענחת

נתניהו וסער מסכנים את עתידנו, אבל סער יותר. נתניהו מערער את יסודות הדמוקרטיה ומשאיר אדמה חרוכה בחברה הישראלית. במהלך שנות שלטונו הרבות הפר נתניהו את כל הכללים וכרך את גורלנו עם הבעיות האישיות שלו. המצב הקשה הזה התחוור ככל שהתקדמו החקירות נגדו, עד שהבשילו לכתבי אישום. נתניהו ואנשיו עשו שמות בשלטון החוק, הרסו את הלגיטימציה של המשטרה והפרקליטות, וגם את בג"ץ ומערכת המשפט. הריבונות המסורה לרשויות להילחם בתופעות שחיתות ספגה מכה קשה, ויהיה קשה לשקם אותה.

כדי לשנות את רוע הגזרה גרר נתניהו את המדינה למערכות בחירות זו אחר זו כאילו שמדובר במשחק לאומי, ולא באסון חברתי וכלכלי שעולה למשק מיליארדים. זה מה שקורה גם היום. השיקול האישי גובר על הכול. הדרך של נתניהו לניצחון קרעה את העם שוב ושוב בעקבות השיטה הקבועה שאימץ ושבה הוא מיומן מאין כמוהו: טיפוח אויב חיצוני או פנימי וגיבוש מחנה תומכים גדול על בסיס של פחד ושנאה מן היריב האמיתי או המדומה. נתן אשל היטיב לבטא את האסטרטגיה הזאת של נתניהו בשיחה עם יועץ אסטרטגי, שהוקלטה ופורסמה.

אבל נתניהו, שלא כמו גדעון סער, הוא לא דוגמטי ברמה המדינית, וכאן היתרון העצום שלו מבחינתי על פני היריב שיצא לדרך חדשה. נתניהו מבין את המפה הישראלית־פלסטינית. הוא יודע שהשליטה על עם אחר היא סיכון גדול לפרויקט הציוני ולהמשך עתידנו כאן. ראש הממשלה הגיע להכרה הזאת מזמן. הוא היה הראשון בליכוד שדיבר על הקמת דומיניון פלסטיני בעזה כבר בסוף שנות השמונים, זמן קצר אחרי שחזר לארץ. הוא אמנם הכחיש את הדברים שנאמרו בחוג בית במרכז הארץ, אבל עשרות אנשים שמעו ואפילו הסכימו איתו.

נתניהו מוכן עקרונית לשחרר אותנו מסכנת המדינה הדו־לאומית. הוא נשא ב־2009 את נאום בר־אילן שבו הסכים להכיר במדינה הפלסטינית. ברור שהוא חזר והסתייג מדבריו שלו לאורך השנים, אבל עיקרם לא השתנה. עסקת המאה, שאותה יזם נתניהו עם הנשיא טראמפ, היא בעצם תוכנית מדינית לחלוקת הארץ. מבחינת ישראל תנאי החלוקה הם חלומיים, ולכן לא נמצא לדיל הזה שותף פלסטיני. נתניהו ידע שהוא מעניק לפלסטינים מדינה, גם אם הוא קורא לה "ריבונות מותנית ומוגבלת". הוא יודע שהוא מחלק את ירושלים ומעביר בחוכמה מאות אלפי פלסטינים תושבי העיר לרשות הפלסטינית. "קלנדיה ומחנה הפליטים שועפאט זה לא ירושלים", אמר נתניהו בימים שבהם השיק עם הנשיא טראמפ את תוכנית המאה בבית הלבן.

נתניהו הוא איש ימין פרגמטי. הוא כיבד את הסכמי אוסלו כי ידע שהם מונעים שליטה ישראלית ונוכחות ישראלית בתוך הערים, הכפרים ומחנות הפליטים הפלסטיניים. גדעון סער הוא ההיפוך הגמור, ולכן הוא מסוכן יותר. סער הוא אידיאולוג דוגמטי של הימין, לא מוכן לשום פשרה, אין לו חזון מדיני חוץ מהחלת ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון. הוא התנגד לתוכנית המאה, שלא יצא ממנה בינתיים כלום, כמו אנשי הימין והמתנחלים הקיצוניים. "אני לא מקבל מדינה פלסטינית או מסירת שטחים", אמר במאי 2019 בערוץ 12. או בקיצור, לספח הכול.

לסער אין תשובה בעניין הסכנה הדו־לאומית. הנשיא רובי ריבלין, חברו הטוב של סער, מוכן להסתכל למציאות הזאת בעיניים, לספח את השטחים כולם ולהעניק אזרחות מלאה לפלסטינים, כמו לישראלים. אני מייחל שלא נגיע לעולם לרגע הזה, אבל כל דרך אחרת מובילה לאפרטהייד. סער לא מתמודד עם זה ברצינות. ביוני 2015, אחרי שיצא לפסק זמן, פרסם סער בידיעות אחרונות מאמר תחת הכותרת "לשלב מסלול מדיני מחדש", ודיבר על שותפות אזורית רחבה, הרבה לפני הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין.

ומה עם הפלסטינים? את הפתרון רואה סער בשטחים שתעביר להם מצרים וירדן, כדי שיקימו שם מדינה. עוד סיפור מנותק מהמציאות וחסר היתכנות.

הזינוק המטאורי של גדעון סער בסקרים יכול לבשר גם על צניחה דומה בעתיד. סער הוא בעצם שחזור כמעט מדויק של משה כחלון ותנועתו "כולנו"

רעיונות הסיפוח הכולל של סער מפחידים אותי, אני מודה, הרבה יותר מסכנת השחיתות שתוקפת את המדינה בימי שלטונו של נתניהו. השחיתות היא נוראה אבל היא עדיין לא סכנה קיומית. הפגיעה בשלטון החוק ופירוק החברה הישראלית ניתנים לשיקום. את יסודות הדמוקרטיה אפשר לבנות מחדש. חיבור מיליוני פלסטינים למדינה דו־לאומית אחת, one big family, הוא מציאות שסותרת כל היגיון וסופה חורבן ישראלי ופלסטיני משותף.

הימור או מרמור

סער בינתיים עושה חיל בסקרים. ימים אחדים אחרי שהודיע על הקמת המפלגה שלו הוא נוסק ל־20 מנדטים. הזינוק המטאורי יכול לבשר גם על צניחה דומה בעתיד. סער הוא בעצם שחזור כמעט מדויק של משה כחלון ותנועתו "כולנו". כחלון שהיה איש ליכוד אותנטי ופוליטיקאי בכיר ואהוד פרש מהתנועה באוקטובר 2012, אחרי שנתניהו "שם לי מקלות בגלגלים", כדבריו. שלא כמו סער, כחלון היה אחד האנשים הפופולריים במדינה, מי שנתניהו עצמו הפך לסמל כאשר ביקש משריו "תהיו כחלונים".

כחלון הקים את מפלגתו זמן קצר לפני הבחירות במרץ 2015. הוא צירף אליה כוכבים כמו האלוף יואב גלנט, אלי אלאלוף, וגם את יפעת שאשא־ביטון. התוצאה הייתה מרשימה, עשרה מנדטים. בסיבובי הניצחון שלו ברחבי הארץ צעקו לעברו כולם "המנהיג האמיתי של ישראל" ו"ראש הממשלה הבא". התקשורת, בעיקר עיתון הארץ, יצאה מכליה כדי לקדם את הסופרסטאר החדש שהלך להיות שר האוצר בדרך הבטוחה לראשות הממשלה, כמובן.

את השחיקה העצומה של כחלון והסוף הפוליטי העצוב שלו ושל תנועתו, כולם מכירים. בנימין נתניהו הצליח לסלק גם אותו מן הדרך. אני לא טוען שזו תהיה דרכו של סער וזה יהיה גורלו, למרות הדמיון העצום. כחלון חזר כדי לשבת עם נתניהו, סער אומר שלא ישב איתו בממשלה אחת. בעניין הזה, עוד נראה. אני רק חושב שסער לא יצליח לגרוף בבחירות 20 מנדטים, אלא הרבה פחות, בסדר הגודל של כחלון. האם הוא היה צריך לשבת ממורמר בתוך הליכוד ולהגיח משם להנהגת המדינה, כמו שעושים כולם, או לקחת את הימור חייו? נתניהו עצמו אמר פעם כי כדי להגיע ליעד אסור להתנתק מהשדרה המרכזית. לפי שעה הוא זה שצודק.