לפני שבועות אחדים פורסמה ידיעה קטנה על ירידתו מהארץ של מתי כספי, מגדולי המלחינים והזמרים שקמו לנו. באופן מוזר, הידיעה הזו עברה מתחת לרדאר הציבורי, ולא עוררה התעניינות מיוחדת. לפניו עזב את הארץ עוד יותר בשקט העיתונאי יגאל סרנה, מגדולי כתבי המגזין שקמו לנו. סרנה אמנם הוכר בשנים האחרונות בעיקר כמי שכתב בחריפות נגד ראש הממשלה ובני משפחתו, עד שהובס בתביעת דיבה מהדהדת. אבל מי שחי פה בשנות השמונים עוד זוכר את כתבות הדיוקן המרתקות שלו בעיתון המנוח "חדשות", ואת הביוגרפיה הנפלאה שכתב על המשוררת יונה וולך. השבוע, בנסיבות אחרות לגמרי של פטירה בשיבה טובה, הצטרף לחבורת הנפרדים מאיתנו גם המפיק יעקב אגמון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
חזירות בכשרות מהודרת: הקפיטליזם הציל אותנו מהקורונה
נורמליזציה: הפולנים בהתנגשות חזיתית עם מרוקו
הערב זה מתחיל – שידור כנס המודעות הכלכלית
יש מכנה משותף לשלושה: הם היו מסמלי הישראליות – התרבות שטופחה פה בעשורים שקדמו להקמת המדינה ובעשוריה הראשונים בידי "ההגמוניה" של הציבור החילוני, ובעיקר, צריך להודות, האגף השמאלי שלו. תרבות של פזמונים ושירים, רומנים ומחזות, סרטי קולנוע ואמנות פלסטית. וכמו שההגמוניה הזו ירדה מגדולתה, ובעשורים האחרונים אפילו סופגת אינספור כתמי בוץ על פשעיה האמיתיים והמדומים, כך גם גיבוריה הולכים ומסתלקים מכאן – לעולם שכולו טוב, למדינות חלופיות או לסתם השתבללות של גולים בארצם.
יש סיבות רבות להיחלשות הישראליות, בתקווה שאין זה מוות סופני: ראשיתה במשבר מלחמת יום כיפור, ששבר את המרכז המזוהה עם תנועת העבודה, וגרם לאליטה הדתית לפנות ימינה וגם לכיוון דתי יותר, ולאליטה החילונית לפנות שמאלה ולהפוך בהדרגה משמאל ציוני לשמאל ליברלי־אוניברסלי. וכך, במשולש הזהויות של יהודי־ישראלי־אדם, היסוד הישראלי, שהיה פעם המכנה המשותף המובהק והחזק בשלוש הזהויות, הלך והתעמעם, ובחולשתו התחזקה המחלוקת.
תרמה לכך גם המשפטיזציה של החברה. את היסוד היהודי קל יחסית לתרגם לשפה משפטית, בחוקים שיבטאו את אופייה היהודי של המדינה; כך גם את היסוד הליברלי. אבל את הזהות הישראלית קשה יותר לתרגם לשפה משפטית. האם יש לישראליות "מצוות", כפי שיש בוודאי ליהדות ולדת הליברלית?
אני רוצה לטעון שאכן יש לישראליות תכונות ברורות, שגם אם אין לכולן תרגום משפטי הן עדיין חשובות מאוד לקיומנו וזהותנו. ברובד הבסיסי ביותר, גם המשפטי, הישראליות היא האזרחות המשותפת לכלל בני הארץ הזו. מעבר למשמעות המשפטית, הישראליות אמורה להיות גם הזהות המשותפת לכלל בני הארץ, המושתתת על זיקה משותפת לנופי הארץ, לתולדותיה וללשונותיה, העברית והערבית. ההיבט הזה הוא עיקר הבעיה בחוק הלאום.
ברובד פנימי יותר, המייחד את היהודים הישראלים, הישראליות מסמלת גם את "היהודי החדש", שהיום מקובל כל כך לבזות על התנערותו מהיהדות המסורתית, ועל יחסו האנטישמי כמעט בעבר ליהודים הדתיים, ובמיוחד לחרדים. אבל הייתה לו תרומה עמוקה ליכולת לכונן את מדינת היהודים ולטפח בה דורות של יהודים פעילים, המעצבים את גורלם בעצמם ולא רק מצפים לגאולה ניסית. דורות של יהודים ניכסו לעצמם קצת ביטחון עצמי, אמנם לפעמים קצת מוגזם, וגם ציניות המחפה על רגישות רבה. כדרכם של מהפכנים, היו ביהודים החדשים גם הרבה הגזמות קיצוניות שהיה ראוי לשייף. אבל גם מבקריהם הגדולים ביותר, כמו החרדים, לא היססו ולא מהססים להיעזר בהישגיהם.
אירוני שככל שהציונות ניצחה ומדינת ישראל התחזקה, הזהות הישראלית דווקא הלכה ונחלשה. אבל בחשבון ארוך, כדאי מאוד להמשיך ולטפח את הפן הישראלי בחיינו, לא רק בגלל יופיו העצמי אלא גם כי בלעדיו הציונות בכל זאת עלולה להפסיד.
ראשית, כמו שנאמר, מכל שלושת היסודות הוא המכנה המשותף הגדול ביותר בין רוב תושבי המדינה. בלעדיו הדיכוטומיה בין המחנות תלך ותחריף לעימותים חדים, כביכול "משחק סכום אפס", כפי שאנחנו רואים לנגד עינינו. יתר על כן: בוודאי בזהות הליברלית, אבל גם בזהות היהודית, יש יסוד אוניברסלי, אנטי־מקומי, שלמעשה מאפשר לחיות בנוח בכל מקום. לאורך זמן הישראליות היא היסוד החזק שיחבר אותנו דווקא למקום הזה.
