בישיבה לא זזים הרבה. רוב הזמן אתה יושב על ספסל לא נוח והתנועות הכי חדות שלך הן כשאתה מתנדנד על הסטנדר בלימוד או בתפילה או קצת דחיפות בתור לשניצלים של יום רביעי. הצעידה הרגלית הכי ארוכה בשטחי הישיבה היא מבית המדרש לפנימייה וחזור, 67 פסיעות לפי ספירה של מוזר אחד שלמד שנה מעליי. שלוש שנים זה לא הפריע לי בכלל. להפך. אבל בתחילת זמן חורף של ועד רביעי, השנה הרביעית בישיבה גדולה, הגוף התחיל לאותת לי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבטן הרכה: אסור ששריטות יהפכו לעיקר החוויה ההורית
– על כל פנים: כך שינו המסכות את חיינו לבלי היכר
– חולים במחתרת או חסינות עדר? מאחורי הקורונה במגזר החרדי
בדרך כלל בגיל כזה הוא לא עושה סימנים של חולשה (אלא אם כן אתה חי בתודעה של קשר בין גוף ונפש, שזו באופן כללי תודעה שלא מעסיקה בחורי ישיבה), אבל אצלי, בתחילת החורף ההוא, כנראה משהו בנפש בכל זאת נחלש. אז בלילות, אחרי סדר שלישי, הייתי יוצא לרוץ.
זה נשמע פשוט ואפילו מעורר השראה: בחור ישיבה עדין מחליט לעשות קצת ספורט, מה רע? לא רע. רק מסובך. בתקנון הישיבה שבה למדתי, נאסרה פעילות ספורטיבית מכל סוג, בעיקר משחקי כדורסל וכדורגל, בעיקר ברחובות הסמוכים לישיבה ובעיקר־בעיקר בבגדי ספורט. תקנון הישיבה הוא נושא בפני עצמו, כלומר, אין באמת תקנון כתוב כזה. יש דברים שכולם פשוט יודעים שאסור לעשות. מספיק שפעם אחת מישהו הלך לשחק כדורסל במגרש השכונתי, אברך ירא שמיים זיהה את המישהו דופק שלשה, הלך האברך וסיפר למשגיח, קרא המשגיח למישהו והעיף אותו הביתה לחודש והנה, סעיף קלאסי בתקנון הישיבה הלא כתוב.
אז אני, שמצד אחד כמעט נדרתי לעשות ריצות ומצד שני אף פעם לא התחשק לי להסתבך, הייתי יוצא מהישיבה בלילה בארשת פנים תמימה, לבוש חולצה מכופתרת לבנה ומכנסי אלגנט, ביד שקית אטומה שבה ארזתי נעלי ריצה של אחי הקטן, מכנסי דרייפיט קצרים שנרכשו במיוחד, חולצת טריקו שחורה ובקבוק מים קטן, ולוקח קו 74 לאזור גן הפעמון. באחת הפינות הייתי מחליף בגדים, מחביא את השקית איפשהו ורץ. כל פעם במסלול אחר, כל פעם משהו אחר באוזניות. שמעתי אז הרבה קולדפליי והרבה שיעורים של הרב ארז משה דורון. כיף.
מוצ"ש קר אחד ירדתי מהאוטובוס סמוך למגרש החניה הגדול והריק שליד זאפה. שם, מאחורי משאית חונה, פשטתי את בגדיי הרגילים, לבשתי את בגדי הריצה, ואת השקית החבאתי מתחת לפח אשפה. לחצתי פליי ב־mp3 הכתום שלי ורצתי לכיוון מתחם התחנה, עמק רפאים והמושבה הגרמנית, וכעבור שעה קלה חזרתי לחניה של זאפה שבינתיים התמלאה במכוניות. אספתי את השקית מתחת לפח ולפני שהספקתי לחפש שוב מקום מוצנע להחליף בו בגדים, ראיתי תור משתרך בכניסה לזאפה ובסקרנות ניגשתי לשאול מי מופיע הערב. הפקידה בקופת הכרטיסים הסתכלה עליי באדישות ואמרה ביובש: אביב גפן.
המאבטח בכניסה פשפש בשקית ושלף מתוכה את הציצית שלי. מה זה, הוא שאל. האמת היא שגם אני כמאבטח הייתי מעכב בחור שחום ומזיע לבוש בגדי ספורט שמחזיק ביד שקית עם סט בגדים חרדי, ועוד בכניסה להופעה של אביב גפן
מאחוריי הצטבר תור. וככה, פתאום, בלי לחשוב פעמיים, שאלתי את הפקידה אם נשארו כרטיסים, והיא אמרה שכן. שאלתי כמה עולה כרטיס, הפקידה אמרה 140 שקל, שלפתי מהארנק שטר של 200 שקיבלתי מסבא שלי ביום שישי ואשכרה קניתי כרטיס. בחיי שהיום אני כבר לא טיפוס כזה ספונטני. המאבטח בכניסה הסתכל עליי במבט בוחן, שאל אם יש לי נשק ועניתי שלא, אבל אז הוא הצביע על השקית וביקש ממני לפתוח אותה. הוא פשפש בה ושלף מתוכה את הציצית שלי. מה זה, הוא שאל. ציצית, עניתי. אני יודע שזו ציצית, אבל למה היא בשקית ומה החולצה הלבנה הזאת פה והמכנסיים האלה. האמת היא שגם אני כמאבטח הייתי מעכב בחור שחום ומזיע לבוש בגדי ספורט שמחזיק ביד שקית עם סט בגדים חרדי, ועוד בכניסה להופעה של אביב גפן. המאבטח שאל שוב, אה, מה זה?
יש משהו מענג כשחושדים בך במשהו שלא באמת עשית. במיוחד כשאתה מזהה שעוד רגע הכול מאחוריך כי פעלת בתום לב. אז זרמתי על העונג הזה ובלחישה אמרתי למאבטח באוזן, מה קרה לך, ציצית בהופעה של אביב גפן? הוא הסתכל עליי ארוכות, ואז המבט הקשוח שלו התחלף בחיוך קטן. וואלה צודק, הוא אמר והחזיר את הציצית לתוך השקית. מבסוט מעצמי פילסתי לי דרך בין האנשים היפים של הזאפה, הזמנתי בירה והתמקמתי מאחור־מאחור. כשכבו האורות, ותאורת הבמה המינימלית האירה רק את אביב גפן ואת הפסנתר שלו, הוצאתי מהשקית האטומה שלי את הציצית, לבשתי אותה על החולצה של הריצות ועצמתי עיניים.
