"תרבות שבט" זהו מכלול שלם של תפיסות והתנהגויות חברתיות המצביעות על עוצמת הקולקטיב לעומת חולשת הפרט. במגזר הערבי, באופן מסורתי הקולקטיב הוא המשפחה המורחבת, החמולה, והיא הבסיס להתנהלות הפרט והקבוצה. האינטרס של החמולה, הכבוד והמרחב שלה, הם המצפן להתנהגות ולהתנהלות הפרט והמשפחה הגרעינית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ממשיכים להתחסן: היענות גבוהה בקרב הצוותים הרפואיים בבתי החולים
– זמני כבר 53 שנים: בג"ץ דן בזכויות התפילה בהר הבית
– בעלה של הנרצחת בפיגוע: "היית מלאת חיים וזה נגדע ברגע"
תרבות השבט היא הרקע העיקרי לאלימות במגזר הערבי והיא משחקת תפקיד משמעותי גם בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה. בתרבות השבט יש כמה כללים שחשיבותם לענייננו גדולה. האחד הוא ראיית העולם כ"אנחנו" ו"הם", כשאנחנו זה החמולה והם זה כל האחרים ובעיקר חמולות אחרות, ובפרט אם הן גרות בכפר או בשכונה "שלנו". כל פגיעה "מצידם" בכבוד או בגוף של מישהו "משלנו" עלולה להידרדר ולהתפתח לשרשרת ארוכה ועקובה מדם של נקמות ונקמות על נקמות, גם אם בין סבבי האלימות יש הפסקות.
כדי להרתיע את האחרים מלהתנכל "לנו" וכדי לנקום "בהם" במקרה של פגיעה, חייבים להצטייד בנשק, ורצוי אוטומטי, ומכאן הנטייה לצבור נשק, שלפעמים נעשה בו שימוש בחתונות.
תרבות השבט מכתיבה לחברי השבט להיות נאמנים זה לזה בכל מצב: אימרה עממית ידועה היא "אנצור אח'אכ ולו ט'אלמן" – "תמוך באחיך אפילו שהוא עושק". תופעה זו מונעת לעתים קרובות מבני החמולה לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה, ולכן במגזר הערבי שיעור פיענוח הפשעים, ובעיקר פשעי הרצח, נמוך למדיי בהשוואה למגזר היהודי. כשרוצח "משלנו" לא נענש בשל היעדר עדויות, יהיה מישהו "מהם" שינסה לרצוח אותו כנקמה.
לתרבות השבט יש גם משמעות כלכלית חשובה, חיובית ושלילית. מצד אחד, קיימת מידה גדולה של ערבות הדדית, ואם מישהו בחמולה נכנס לקשיים כלכליים יתגייסו חברי החמולה לסייע לו. עם זאת, תקופת הקורונה הכניסה משפחות רבות לקשיים כלכליים והיכולת של החמולה לתמוך בכל המשפחות הגרעיניות שנקלעו לקשיים הצטמצמה. מצב זה מכניס אנשים למתח בין אישי חמור בתוך החמולה.
עניין נוסף הקשור לתרבות השבט היא הבעיה שנתקלים בה אזרחים בבואם לבקש הלוואות מבנקים, ובעיקר משכנתאות. העיקרון במשכנתא הוא שאם הלווה לא יעמוד בתשלומי ההלוואה, הבנק יעמיד את הבית הממושכן למכירה. מה שקורה בדרך כלל במגזר הערבי הוא שתרבות השבט מונעת את מכירת הבית כי החמולה לא תרכוש את הבית ולא תאפשר לאף אחד אחר לרכוש אותו. מצב זה מחריף את המצב הכלכלי במגזר הערבי.
במצב כזה, אנשים שנקלעו לקשיים כלכליים נאלצים ללוות כסף בשוק האפור, וכשהם מתקשים להחזיר את ההלוואות הללו ואת הריביות הגבוהות, הגובים מגיעים עם נשק כדי לגבות את החוב באיומים, המרחק מהאיום בנשק לשימוש בו קצר.
גם תופעות של אלימות כלפי נשים, ובוודאי רצח נשים בשל חשד שפגעו בכבוד המשפחה, נובעות מתרבות השבט, הרואה באישה חפץ השייך לגבר ובכבוד הגבר את הדבר החשוב ביותר. כל פגיעה מצד אישה בכבוד הגבר מחייבת תגובה נחושה ונחרצת מצידו, שאם לא כן הוא מביא על עצמו בושה נוספת בשל הימנעותו מלהעניש את הסוררת שהמיטה קלון עליו ועל הגברים האחרים במשפחה.
בושה שאישה מביאה לשבט ומחייבת ענישה אלימה מצידו יכולה לנבוע ממספר מקורות: מהתנהגות חופשית עם גברים; מלבוש הנחשב ללא צנוע; מסירוב להינשא לבן משפחה; מרכישת השכלה או מיציאה לעבודה ללא הסכמת הגברים. יש שרצח נשים מתרחש גם במקרים שאישה יוזמת גירושין ויוזמת פניה לבית דין לענייני משפחה במקום לבית הדין השרעי, וכן במקרים שאישה דורשת את זכויותיה כיורשת קרקע בכפרים שבהם נהוג שאישה אינה יורשת כלל.
תרבות השבט גורמת גם לשיעורי הדבקה גבוהים במחלת הקורונה בשל מספר סיבות. האחת היא שיעור האירועים הציבוריים, בעיקר החתונות, שמוזמנים אליהם מאות רבות של אנשים, שאינם מקפידים על חבישת מסכות ועל ריחוק בין אדם ואדם. עטיית מסכה פירושה חשש מהידבקות מקרוב הנמצא בסביבה וחשד שהוא נשא של הנגיף. חשד כזה נגד קרוב משפחת גורם עלבון לשני הצדדים, ולכן הם נמנעים מלעטות מסכה. גם הימנעות מחיבוק נראית כפגיעה באחוות השבט ולכן אנשים ממשיכים להתחבק ולהתנשק.
המרכיב הדתי
התפקיד שהדת תופסת בחיי הקבוצה המוסלמית משמעותי מאוד. אף אחד לא יעז לומר דברים נגד הדת, הנביא, הקוראן והחדית'. האמונות הקשורות לדת מלוות את הפרט והקבוצה בכל צעד ושעל, ולכן בולטת הנטייה להתייחס לאללה בכל אירוע בחיי היומיום. כשקורה דבר טוב מברכים "אלחמד ללה"; כשקורה דבר רע אומרים: "אללה יסתור" או "אלעיאד' באללה", כשמישהו מת אומרים "אללה ירחמהו" וכשעומדים בפני אתגר אומרים, "תוכל עלא אללה". באמצעות אמירות אלה, אללה מונכח בכל דרכי האדם, שכן האמונה באל משמעותה שהאל קובע בכל רגע מה קורה לאדם בכל גילויי חייו, כולל בריאותו, כלכלתו וביטחונו.
כאשר משתוללת מגיפה, ואנשים רבים נדבקים בה, הפרט מתמודד עם הידיעות על קרובים שמתו באמצעות מנגנון ה"קצ'אא וקדר" – "גזירת הגורל" – הקובע שהאדם איננו יכול להשפיע על חייו ומותו שנגזרו עליו עוד מקדמת דנא. כאשר אדם מת זה קורה ביום שבו הוא אמור היה למות בכל מקרה, בין אם היה נוקט אמצעי זהירות כמו מסכה וריחוק ובין אם לא. כשאדם נפגע יאמרו בסביבתו: "כולו מן אללה".
התפילה בציבור, בעיקר תפילת הצהרים של יום שישי, נחשבת כחובה קדושה, ומי שמקיים אותה יזכה בהגנה של אללה מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. מכאן נובע הזלזול בהוראות המאבק בקורונה בתפילות בהר הבית, המתבטא בנסיעה באוטובוסים צפופים, בהתקהלות המונית, באי שמירת מרחק ובאי עטיית מסכה.
מאז פרוץ הקורונה פרסמו חכמי האסלאם פסקי הלכה שפורסמו ברחבי העולם האסלאמי המחייבים את הציבור להתפלל ביחידות ולא להגיע למסגדים. למרות פסקי הלכה אלו, רבים ממשיכים להתקהל במסגדים בשל החשד שפוסקי ההלכות הללו הוכרחו על ידי המשטרים לפרסמם ולכן פסקי הלכה אלו אינם לגיטימיים ואינם מחייבים.
חוקי מדינת ישראל, הן אלה האמורים למנוע אלימות והן אלה המיועדים לצמצם את התחלואה – נתפסים כחוקים לא לגיטימיים מבחינת האסלאם שכן הם נחקקו על ידי מדינה יהודית, שקיים ספק אם בכלל יש לה זכות קיום על פי דיני השריעה. אנשים לא יאמרו דבר זה במפורש, אבל במעמקי התודעה תחושה זו קיימת.
השילוב של תרבות השבט ותרבות האסלאם מהווה תמהיל קטלני הפוגע בראש ובראשונה בציבור הערבי המוסלמי בישראל. העובדה שבישראל ערבים ויהודים חולקים יחדיו את המרחב הציבורי במקומות עבודה ובאמצעי התחבורה הציבוריים מגבירה את התפשטות התחלואה בכל המגזרים.
מכיוון שהאלימות והתחלואה במגזר הערבי קשורות לתרבות המזרח התיכון, על רשויות המדינה להכיר במקורות הבעיות ולטפל בהן בהתאם. התעלמות מהבסיס התרבותי של צרות אלה בשם התקינות הפוליטית, מגבירה ומנציחה את הבעיות.
