חסדי השם
רק חזרה השבוע הסידרה 'שטיסל' לעונה שלישית, וכבר מלוא כל הארץ כבודה. המבקרים הקשוחים ביותר מתחרים ביניהם על רמת הסופרלטיבים שהם שופכים על ר' שולם שטיסל ובני משפחתו. וגם אני הקטן מודה: התרגשתי עמוקות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
סהר וסופה: מאחורי הסכם השלום בין ישראל למרוקו
"רוצחים": מאות הפגינו מול המטה הארצי של המשטרה
מנותקים נמאסתם: די לסדר היום העקום של המהדורות
הצלחתה של שטיסל היא בהחלט לא עניין מובן מאליו בדור שמתאפיין בסרטים על גיבורי על והפקות זוללות תקציב על זומבים, רובוטים שיוצאים מדעתם ושאר זוועות אחרית הימים. בשטיסל, לעומת זאת, אין גברים מסוקסים ולא נשים שיצאו משער של מגזין אופנה. ואולי זה בדיוק אחד מסודות כוחה: היא מספרת את סיפורם של אנשים אמיתיים. רובנו, גם אלה שאינם חרדים, הרי דומים יותר לגיבורי שטיסל מאשר לגיבורי העל מהמסך הגדול. בכלל, נראה שבעשור האחרון נוצרה חלוקה חדשה בין המסך הגדול והקטן: המסך הגדול, על גיבוריו ופעלוליו, מייעד את סרטיו לילדים ובני נוער, בעוד המבוגרים מתעניינים בסדרות האיכותיות על המסך הקטן.
אין ספק שהעניין העצום שמעוררת החברה החרדית הוא חלק מסוד קסמה של שטיסל. אבל כוחה בדיוק בכך שהיא לא לוקחת את הסקרנות הזו למחוזות הוולגריים שהיא מקבלת הן בסיקור החדשותי והן בייצוג הקולנועי של החרדים בעבר. אין בה שנאת הפוליטיקה החרדית נוסח אביגדור ליברמן, וגם לא מציצנות באקזוטיקה החרדית נוסח אמנון לוי. החרדים של שטיסל הם כל כך אנושיים גם כשהם מעצבנים. זה ניכר היה גם בפרק הראשון של העונה, ששודר השבוע: ר' שולם, הגיבור הראשי, כל כך נוגע ללב ברצונו להציל את מפעל חייו בחיידר, עד שאנחנו מוכנים לסלוח לו גם על הפליק שהחטיף לתלמיד החצוף, הפליק שגרם מלכתחילה לדרישה להעיף אותו מהחיידר, וגם לניצול הציני של מות גיסו, כדי לגייס מארוסתו את ההון הדרוש להצלת החיידר כתרומה להנצחת הגיס.
ההיכרות של יוצרי הסידרה, יהונתן אינדורסקי ואורי אלון, עם החברה החרדית לעומקה, מאפשרת להם להיות מדויקים מאוד: בלבוש, בשפה, באורחות החיים. להציג את החברה החרדית על נקודות החולשה והיופי שלה, והכל בעדינות, מתוך הבנה שגם החולשות ואפילו הדיכוי והעוול הן לרוב לא נבזויות זדוניות, אלא פרי המתח הטבעי בין ההיצמדות למסורת והמאוויים האישיים. וזה גם היסוד האוניברסלי שבסופו של דבר, הוא לב עוצמתה של הסדרה: המתח בין הכללים המאפשרים לחברה לשמור על זהותה לבין המאוויים האישיים של הפרטים בחברה הוא חריף כמובן במיוחד בחברה החרדית, אבל ברמה כזו או אחרת הוא קיים בכל חברה, ולמעשה גם בכל יחיד. ככל שזה נשמע מפתיע, אנחנו מסתכלים בשטיסל הרחוק לכאורה שנות אור ובכל זאת רואים גם את עצמנו.
משיח לא בא
סיפורו של טל זילברשטיין יכול להיכתב כספר מוסר: מעשה בבחור צעיר שנרעש מרצח ראש הממשלה שלו, והחליט להקים תנועה שתפיח רוח חדשה בלב הדור הצעיר, רוח של חידוש האחריות הלאומית והמאבק האידיאולוגי-אידיאליסטי. הם היו יפי הבלורית והתואר של שנות התשעים, נוער הנרות שמתוך האבל על רצח רבין הקימו את תנועת 'דור שלם דורש שלום', שזילברשטיין היה הדמות הבולטת בה..
לימים, התנועה דעכה, וזילברשטיין חיפש את עצמו. באותם ימים הוא כבר היה מספיק מנוסה פוליטית כדי להפוך ליועץ פוליטי: תחילה בארצנו הקטנה, ואחר כך, כחלק מהגלובליזציה, גם בארצות רחוקות. כשאתה יועץ פוליטי אתה כבר מתחיל לשחק משחקים מלוכלכים, וכשאתה יועץ פוליטי במדינות שהדמוקרטיה מהן והלאה, אתה גם מתחיל להסתבך. כי במדינות כאלה המלוכלך אינו היוצא דופן, אלא האופן שבו כלל העסקים מתנהלים. וגם אם יריביך נוקטים באותן שיטות עצמן, זה רק עניין של זמן, ושל מזל, עד שהגלגל יתהפך וממקורב למלכות שעשה מכה תהפוך לנרדף, עבריין מוכר, שרק היעדרם של הסכמי הסגרה יכול להציל אותו.
וכך, גם טל שלנו הפך והסתבך בשותפויות פוליטיות מפוקפקות במשטרים רחוקים, וכשהתהפך הגלגל הפוליטי באותן מדינות הוא מצא את עצמו בין הנרדפים על-ידי המשטר החדש. כך למשל, באוסטריה הוא נחשד בארגון קמפיין כוחני, אפילו אנטישמי, כנגד אחד המועמדים לתפקיד הקנצלר, ובסופו של דבר אפילו מנהיג המפלגה ששכרה אותו אמר, בהתבטאות שבה כשלעצמה יש ניחוח אנטישמי, ש"הזילברשטיינים מעורבים מדי בפוליטיקה של ארצנו". חמש שנות המאסר שנגזרו עליו בשבוע שעבר ברומניה מקורן בתביעה כנגדו, וכנגד מיליארדר ישראלי נוסף, על שזממו לסחור בקרקע רומנית שניתנה להם לכאורה על-ידי מישהו מבני משפחת המלוכה. אפילו אם נניח שכל האישומים הם אכן רדיפה פוליטית מצד היריב, די ברור שלא כל אחד מסתבך באישומים כאלה.
השאלה המתבקשת היא כמובן איך הפך הבחור הטוב, יפה הבלורית והתואר, לעבריין נמלט. יש כאלה שיאמרו שהכסף הגדול שבו התעסק בהכרח מסלף דברי פיקחים ומעוור עיני צדיקים. זה כמובן נכון, אבל כנראה לא כל התמונה. במבט לעומק, יש למרות הכל מכנה משותף בין זילברשטיין של ימי 'דור שלם' לזה של היום, וזו המשיחיות, האמונה שנועדת לגדולות. האמונה הזו היא מסוכנת גם כשכוונתה לגמרי לטובה, והיא גם יכולה בקלות רבה להידרדר לנרקיסיזם שמעניק לגיטימציה פנימית לכל גחמה ועוול.
סיכוי אחד למיליון
אחרי גידי גוב ודני סנדרסון, גם יהודה פוליקר חוגג השבוע 70. וכמו לגבי שניהם, גם לגביו קשה להאמין שהרוקר עם הקול חורך הבמות של 'חופשי זה לגמרי לבד' ו'יום שישי את יודעת' הגיע לגיל שיבה.
כל אמן גדול צריך להיות מזוהה עם תכונה, או תכונות, ייחודיות, שהן הסיבות להערצה כלפיו. אצל פוליקר זה כנראה הכאב המיוסר שהוא משדר. צער העולם מונח עליו גם כשהוא שר על חוויית נעורים כמו החיבור לרדיו רמאללה.
הכאב הזה הגיע כמובן לשיא בתקליט המפואר שיצר עם יעקב גלעד, 'אפר ואבק'. בעיני, גדול האלבומים של המוזיקה הישראלית. בודדים האלבומים שהם יצירה שלמה כמוהו, ובוודאי נדירים אלו שחרכו את נשמנו כמו האלבום הזה.
גלעד במלים, ופוליקר בלחנים, הביאו לשיא את חוויית 'הדור השני' לניצולי השואה, וכשהסיפורים שמאחורי השירים תועדו בסרט ('בגלל המלחמה ההיא'), אפשר היה להבין את מקור הכאב הנצחי של פוליקר. הילד שגדל בבית שבו השמחה היומיומית הפשוטה הייתה כמיהה בלתי מושגת, ואפילו בבר המצווה שלו אבא התפרק מעצב וזעם על ילדיו הקודמים שנספו שם באושוויץ.
זה הכאב שעובר כחוט השני בכל יצירתו: כאב השואה, שזור בכאב מות אחיין אחד בזמן שירותו הצבאי, והתאבדות אחיין אחר מתוך הכאב על מות האחיין הראשון; הכאב שהוא ששזר למלים של עלי מוהר על מות חברו האהוב יורם ביאלר במלחמת ההתשה; הכאב של צרויה להב על הרוגי הטבח בראס בורקה שהביא לשיר 'פרח', והכאב שהביא כנראה את דויד גרוסמן לבקש דווקא ממנו להלחין את שיר הקינה שכתב על בנו אורי, 'קצר פה כל כך האביב'.
אין פעם אחת שאני שומע את השיר הזה של גרוסמן ולא זולג. איך, איך קצר פה כל כך אביבם של כל כך הרבה נערים. והשורה השנייה שממלאת אותי דמעות היא דווקא שורת התקווה מהשיר 'חלון לים התיכון': "ואולי, מרחוק, יש סיכוי אחד למיליון, ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון".
החיים של רבים מאיתנו, בוודאי חייהם של ניצולי שואה, הם נסיון עיקש, לעתים קרובות עם סיכוי של אחד למיליון בלבד, להיאחז ולדבוק בחיים מול כל התלאות שאופפות אותנו. זה לא רק הסיפור האישי של ז'אקו פוליקר, אלא הסיפור של העם היהודי.
