מהדורות החדשות בערוצים המרכזיים ניסו אתמול (ג') לעשות לאזרחי ישראל מעט סדר בכאוס שנקרא כנסת ישראל. במשך דקות ארוכות, פרשנים, סקרים, אחוזים ודיאגרמות גויסו לטובת המשימה, אולם אני אתפלא אם אפילו היושבים בכנסת מבינים מה קורה סביבם. מרוב שהתמונה שהפוליטיקאים בישלו לנו מעורפלת חלק מהסקרים אפילו ויתרו על העוגה הנחמדה שמחלקת את המפה הפוליטית לימין ושמאל. בבלגן שנוצר עוד נתחיל להתגעגע לחשש מפני הקרעים החברתיים העמוקים שמשתקפים בתמהיל הפוליטי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
נורמליזציה: הפולנים בהתנגשות חזיתית עם מרוקו
מנותקים נמאסתם: די לסדר היום העקום של המהדורות
צפו: דוריה למפל בריאיון אישי עם רביטל ויטלזון-יעקבס על היום-יום הכלכלי שלנו
השאלה שעולה שוב ושוב מי אשם בבחירות ומי גרר את מי ולאן, מזכירה את הוויכוח המיותר בילדותינו בשאלה "מי התחיל" – את מי זה מעניין אחרי שאחד הילדים סיים במיון עם מצח פתוח ורגל שבורה את המריבה? כמובן שהתשובה היא את מי שהולך לחטוף עונש, הפוליטיקאים במקרה שלנו, אבל לילד עם הרגל המגובסת – לאזרח שהבן שלו עוד רגע נושר מהלימודים והעסק שלו בצניחה ללא מצנח זה ממש, אבל ממש לא משנה.
המטרה הראשונה של מדינה היא להיות הגורם המארגן של אזרחיה, לשכלל את הצרכים והמשאבים ולאזן בין הגורמים כך שעל אף האינטרסים השונים יתאפשרו חיים נוחים ככל האפשר לכל השותפים ולא נגיע למלחמת הכול בכל. היינו מצפים מהכנסת והממשלה כגורם השלטוני לחתור למטרה הזו אבל נכון להיום בית הנבחרים של מדינת ישראל לא מצליח להבין את ייעודו, קל וחומר את מצוקת האזרחים ובהחלט לא נראה שהוא מסוגל לקבל החלטה עניינית אחת לטובת אזרחיו.
הכאוס הפוליטי מרעיד את הבניין הרעוע שנקרא המציאות הישראלית בצל הקורונה. אזרחי ישראל עסוקים בחשש אמיתי לבריאות קרוביהם, ולפרנסתם המתפוררת. ובזמן הזה נבחרי הציבור שהתאחדו לשם ההגנה על שברי הכלים שמותירה הקורונה, עסוקים במשחק כיסאות שמסכן את הלגיטימיות השלטונית, את האיזון הכלכלי ובסופו של דבר את הביטחון האישי של האזרח הקטן. נבחרי הציבור מעלו בתפקידם היחיד – להנהיג, כבר תשעה חודשים וחצי שהם עסוקים בלי סוף במשחקים הפוליטיים של עצמם במקום בצרכי הציבור.
במהדורות ניסו להסביר לצופים את ההתרחשות בכנסת מליל אמש בזמן ההצבעה על פיזור הכנסת. האירוע קיבל את השם "ליל חניה", על שם המחבוא שמצאו חלק מהח"כים המורדים בחניית הכנסת עד לרגע ההכרעה בו נכנסו בהפתעה למליאת הכנסת וגרמו לחוק ליפול בניגוד לעמדת מפלגתם. אני לא אכנס לשאלה אם במצב הנוכחי יש טעם לנסות להנשים את הקשר הממש לא רומנטי של ממשלת האחדות. מה שמעניין כאן היא הסימבוליות של המהלך הזה, כך שאפילו פיזור הכנסת נעשה תוך תרגיל ילדותי במקום צעד אחראי וברור לציבור. והאדם הפשוט נשאר עם השאלה, איך אפשר לסמוך על מנהיגים שעסוקים בלי סוף ברמאויות ובמשחקי מחבואים?
