"הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה". המשפט הזה, שיצא מפיו של לובה אליאב בהתייחסו לעולי צפון אפריקה בשנות החמישים, הוא כנראה המחריד ביותר שצוטט בסדרת הטלוויזיה המדוברת "סאלח, פה זה ארץ ישראל". הוא גם זה שעורר את תגובות הזעזוע הרבות ביותר, את האמוציות החריפות שהתפרצו בחודש האחרון סביב הנושא.
אבל הדבר הבאמת מדהים בנוגע למשפט הזה הוא שלא מדובר בחשיפה ארכיונית של יוצרי הסדרה. לובה אליאב אמר אותו קבל עם ומסך שחור־לבן בתוכנית 'מבט שני' ב־1982. כזכור, לערוץ 1 היה אז רייטינג של מאה אחוז. כל המדינה ראתה את זה אז, כבר לא בזמן שלטון מפא"י, ופשוט המשיכה הלאה. ההוכחה: שש שנים אחר כך זכה אליאב בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ומתברר שזו לא הייתה פליטת פה חד־פעמית. עמיתי אלישיב רייכנר מספר ששנים לאחר מכן שמע את אליאב מספר שוב את אותו הסיפור – גם אם הפעם לא בגוף ראשון – בשבת קהילתית בניצנה.
איך זה יכול להיות? מה, רצף המילים המטורף הזה לא התחבר למשהו חמור מספיק כבר ב־1982? כנראה התיקון לכל עוולה חברתית יכול וצריך להגיע בזמן מסוים, מעין פריחת דובדבן, רגע שבו הדברים מתגבשים לכדי הבנה ציבורית שנעשה כאן עוול שדורש עצירה, מבט לאחור והסקת מסקנות. חבל שהדבר לא קרה הרבה קודם, אבל מוטב מאוחר.
תיקון חברתי הוא עניין אופנתי היום. הנה רק השבוע פורסם חלק מריאיון עם העורכת הראשית של 'נשיונל ג'יאוגרפיק', סוזן גולדברג, לרגל גיליון חודש אפריל של המגזין שיוקדש לנושא הגזע. בריאיון מודה העורכת שמאז הקמתו ב־1888 המגזין השריש וביסס תפיסות גזעניות, והציג אמריקנים שאינם לבנים כעובדי משק בית או פועלים ובני אדם שאינם לבנים ואינם אמריקניים כאקזוטיים, לרוב לא לבושים, ברבריים בכל מובן. ברקע עוד מהדהד קמפיין MeToo ששטף בשנה האחרונה את תעשיית הבידור בעולם וגם בישראל, ועסק בהטרדות מיניות והכאה על חטאי העבר הגברי ביחסו לנשים.
ניקוי האורוות הזה טוב וחשוב, מיותר כמעט לומר. בניגוד לדעת רבים – לפחות בנוגע לסערת "סאלח" – הגורסת שאין טעם בפתיחת פצעי העבר שהגלידו כמעט, לדעתי אי אפשר להתקדם הלאה כחברה ישראלית אחת בריאה בלי להישיר מבט לעבר העוולות שנעשו כאן כלפי העלייה מצפון אפריקה, להודות בטעויות וחשוב מכך – לדאוג מיד שהשלכותיהן החברתיות, שקיימות עד היום, יתוקנו בדרך המהירה ביותר.
אלא שבעודנו מדברים על העבר ומנסים לתקנו, מתחת לאפנו צומחים סאלחים חדשים. עוולות חברתיות חדשות מתפתחות ממש כאן ועכשיו, ואם יש משהו אחד ללמוד מטראומת "סאלח", הרי זה שצריך לטפל בהן לפני שיתפתחו ויהפכו למוגלה חברתית שמישהו בעוד ארבעים או חמישים שנה יפוצץ בקול רעש גדול. אני מדבר על עוולה תוך־מגזרית, כאילו פנימית וכביכול קטנה, אבל זו טעות אופטית – היא עלולה להשליך קדימה באופנים שקשה כרגע לדמיין. אני מדבר על תהליך הקבלה לישיבות תיכוניות ואולפנות. ייאמר מיד: קראתי חומר בנושא, ואין ספק שמנהל החמ"ד ובראשו ד"ר אברהם ליפשיץ עושים רבות כדי לטפל בבעיה. כבר בשנת 2010 פורסם על שינוי מדיניות הקבלה במוסדות החינוך הדתי העל־יסודי, שבראשו מבחן קבלה אחיד ומתן תשובות לכולם באותו היום. מטרת המדיניות המוצהרת מלפני שמונה שנים הייתה "להילחם באליטיזם של חלק מהישיבות והאולפנות".
ובכן, מכל מיני סיבות זה כנראה לא עובד, בטח לא מספיק טוב. בכל שנה בתקופה הזו מציפים את הרשת החברתית סיפורים על נערים ונערות שמסתובבים במשך שבועות רבים אחוזי אימה, נבחנים במספר לא הגיוני של מוסדות כדי להתקבל בסופו של דבר לאחד מהם, מתבקשים לספק ממליצים משל ניסו להתקבל לעבודה בכור בדימונה, ועוד ועוד. בשלב מסוים נכנס לתמונה גם העניין העדתי, עם טענות ש"לבנבנות" מעלה את סיכויי הקבלה במוסדות "הנחשבים". אבל מדובר במיעוט מבוטל, לשמחתנו אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהסיפור דווקא לא עדתי. ובכל זאת, יש פה סיפור. והוא לא פתור.
בשנה שעברה פרסמתי פוסט שהיה הנצפה, המשותף, האהוד וזה שזכה לפרסום הגדול ביותר שפרסמתי אי פעם ברשת החברתית. העליתי בו צילום של תעודה מכיתה י' שבה נכתב כמה פעמים ש"איני ראוי לציון". במשך חודשים לאחר מכן עדיין קיבלתי תגובות של אנשים שחוו דברים דומים בעבר ונושאים איתם מטען כבד עד היום. חינוך בגיל תיכון יכול להרים אדם לשחקים, ויכול לרמוס אותו עד עפר. יש מי שיצליח להתרומם אף שישמע כמה פעמים "לא בבית ספרנו", ויש מי שיסחוב את ההשפלה הזאת עד סוף חייו והיא תשפיע עליו בדרכים שלא תמיד נדע ונבין.
אין לי פתרון קסם. ברשת מסתובבות כמה וכמה הצעות, ואני בטוח שאנשי החמ"ד וראשי הישיבות – שברור לי כשמש בצהריים שכולם אנשים טובים, שוחרי טובת כל התלמידים, ושהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא השפלתו של מאן דהוא – דנים לילות כימים כיצד לפתור את הבעיה. אבל עובדה שהיא עדיין נוכחת. אצלך בשכונה, אצלכם ביישוב, המתפלל שלידך בבית הכנסת – כולם יכולים בפוטנציה להפוך ל"סאלח" של הדור הבא. אסור לתת לזה לקרות.
