כריסטיאן אמנפור היא הכתבת המובילה של רשת CNN. אחרי הבחירות בארצות־הברית, ביום שבו ציין העולם 82 שנה לליל הבדולח, אמרה אמנפור שהנאצים הובילו "התקפה על עובדות, ידע, היסטוריה ואמת", וכמוהם גם דונלד טראמפ. לנוכח התגובות הנדהמות, אמנפור נאלצה להתנצל. כיוון המחשבה הנואל הזה אינו נדיר גם אצלנו. לפני שנתיים הודיעה עיריית תל־אביב שתעניק את פרס רוזנבלום לאמנויות לאמן אריאל ברונז, שתחב דגל לישבנו. לנוכח ההסתייגויות מחתן הפרס הטיף ראש העיר חולדאי לסובלנות אמנותית, והוסיף: "אנחנו שמונים שנה אחרי ליל הבדולח, שם שרפו אמנות וספרות בגלל דעות של אנשים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
– מנותקים נמאסתם: די לסדר היום העקום של המהדורות
– על החיסונים ועל הנפלאות: צריך ואפשר לומר תודה
ביום הקדיש הכללי, כדאי להזכיר שבליל הבדולח לא שרפו הנאצים "אמנות וספרות". הם שרפו בתי כנסת ורצחו יהודים. האויב המרכזי של הנאצים לא היו העובדות וההיסטוריה, וגם לא אמנות או "דעות של אנשים". האויב המרכזי שלהם היה סבתא שלי: הילדה ששכבה במיטתה ברחוב פרידברגר בפרנקפורט, כשאנשי הגסטפו דפקו בדלת, למחרת ליל הבדולח, ושאלו איפה אבא.
האם האויב המרכזי של הנאצים היה עולם הרוח? הרי גדול הפילוסופים, מרטין היידגר, היה נאצי נלהב. האם הם התמקדו במלחמה בעולם המשפט? הרי גדול המשפטנים בגרמניה, קרל שמיט, הצטרף בשמחה למפלגתם. האם הם נלחמו בעיקר בעולם האמנות והמוזיקה? הרי גדול המלחינים, ריכרד שטראוס, תמך בהם, ולפי המסופר אמר לאחר המלחמה: "אין לי שום סיבה לגנות את הנאצים; הם הרבו להשמיע את יצירותיי". נתן אלתרמן הבין מיד את האמת. גדולי אנשי הרוח, כתב אלתרמן כבר ב־1942, לא יכולים היו לעמוד "במקום שעומד בו שנים, כמו גדי / ילד קט, אלמוני, יהודי". בניגוד לבדותה הרווחת באקדמיה, הנאצים לא רדפו מושגים מופשטים; הם רדפו ילדים יהודים.
ברור שהיו אנשי רוח מסוימים, שופטים מסוימים ומוזיקאים מסוימים שהנאצים לא אהבו. אך לא שנאת האמנות, האקדמיה או המשפט היא שעמדה במוקד האידיאולוגיה הרצחנית שלהם. לנאצים הייתה מספיק שנאה בשביל כולם, אבל הממד הרצחני של שנאתם התמקד בעיקר באבותינו.
אסור לסלף את ההיסטוריה. האם דמוקרטיה הייתה בולמת את הנאצים? הרי הייתה אז בגרמניה דמוקרטיה, והיא לא בלמה אותם. האם מערכת משפט חזקה הייתה עוצרת אותם? הרי למערכת המשפט הגרמנית של ויימאר הייתה אפילו סמכות לבטל חוקים, והם דרסו אותה בקלילות. האם זכויות אדם חזקות היו עוצרות אותם? הרי חנה ארנדט לימדה אותנו שהשואה מוכיחה דווקא את חולשתה של תורת זכויות האדם, שמעולם לא הצליחה למנוע שום זוועה. את הנאצים לא בלמו רעיונות פרוגרסיביים, אלא טנקים.
האם הלקח מהשואה הוא שבמקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם? ב־1946 הכינו בעלות הברית רשימה של 30 אלף ספרים שהיו מזוהים עם הנאצים, אספו מיליוני עותקים שלהם ושרפו אותם. אני לא מתלהב מהפרקטיקה הזו, אבל צריך לזכור את האמת: אלו שרפו ספרים ואלו שרפו ספרים, וזה בכלל לא העניין. האם הלקח מהשואה הוא שגזענות מובילה בהכרח לרצח עם? גיבור המלחמה האמריקני הגנרל ג'ורג' פטון, אמר שהיהודים הם הקבוצה האנושית הכי מסריחה שפגש אי פעם, ושהם נחותים מחיות. ובכל זאת, פטון אחראי להצלת אינספור יהודים, ונחרד עד עמקי נשמתו כששחרר את מחנה בוכנוולד. גזענות היא בסך הכול עוד חולשה אנושית דוחה ורווחת, ולא אפיון ייחודי של הנאצים.
מקובל לדבר על הפער בין הלקח האוניברסלי של השואה ובין הלקח הלאומי שלה. כדאי לזכור שאלו אינם רק שני לקחים שונים, אלא שני סוגים נבדלים בתכלית של תגובה. מה שמכונה "הלקח האוניברסלי" בורח מהשואה הממשית אל רקיעי ההפשטה המושגית. לעומתו, מה שמכונה "הלקח הלאומי" הוא ביסודו הידיעה שהנאצים לא רדפו והשמידו מושגים, אלא את הסבתות שלנו. הנאצים רדפו ורצחו יהודים, ואנחנו צריכים לזכור איך להתגונן בפני רודפים כאלו. אין מדובר באיזה "לקח" מחוכם, אלא בתגובה הישירה, האינסטינקטיבית והפשוטה של כל יצור נרדף. רק בשלב שני יכולים לבוא גם הרהורים אוניברסליים. התגובה הפשוטה לרדיפת היהודים היא הגנת היהודים. לכן אפי איתם ראוי מאוד לעמוד בראש "יד ושם". מי שהקדיש את חייו להצלת יהודים ולהגנתם מתאים מאוד להוביל את הזיכרון הממלכתי של רדיפת היהודים הנוראה.
רבים מתנגדים למה שמכונה "הלקח הלאומי" של השואה. נדמה לי שמניעה אותם לא רק אידיאולוגיה פרוגרסיבית, אלא גם כאב בטן אמיתי: הכאב שבא כשאתה קולט שכל הזוועה הזו הייתה ניסיון להשמיד אותך. אפשר להבין למה אנשים רוצים להדחיק זאת; אבל כאב הבטן הזה הוא בדיוק מה שאסור לנו לשכוח.
