מנייני הקורונה הביאו הרבה טוב. אנשים שהיו רגילים לסידורי ישיבה של שנים, להפסקות עם טלית כדי לצאת החוצה לראות מה קורה עם הילדים, כאלו שתמיד היו עם אותם פרטנרים, פתאום מצאו את עצמם בחבורות חדשות. עוד נשים הגיעו להתפלל והרגישו חלק מהתפילה, וכולן נחשפו לעדכונים בשמחות וביארצייטים שעד אז לא היו מגיעים אליהן. עבר עוד חודש ועוד אחד. מניינים שדרגו את עצמם. ההוא התחיל להשקיע בקידושים, השני בנה סטנד מכובד לספר תורה, מזגנים ניידים מהקיץ פינו את מקומם למפזרי חום. משחקים לילדים כבר לא נאספים אלא נשארים וממתינים לתפילה הבאה. בכלל, שמתם לב שההערות לילדים כבר פסקו? אולי כי באוויר הפתוח קל יותר להכיל, ואולי הגעגועים לנכדים ולאחיינים מצליחים לרכך את ההפרעה לתפילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הביאו את הנס: להפסיק לחכות, להתחיל לעשות
– דברים שלמדתי מאבא
– שלב חדש ביחסים: הסתיים הביקור הישראלי במרוקו
עוד חודש עובר וכבר חלפה חצי שנה, ולמרות שהחיסון כבר כאן איש אינו אומר מתי נוכל לחזור. אולי כי זה נהיה גם ממש ממש כיף. האינטימיות, השירה, הצמצום. האגו־טריפ של ההוא שתמיד חלם להיות גבאי אבל מי יכול להיכנס לחונטת הגבאים הקבועה, השמחה של ההיא שסוף־סוף מתפללת ושרה ומרגישה שייכת. המהות של בית הכנסת, בית הכינוס, חזרה לעצמה. בתקופה קשה כל כך של סגר וריחוק, יש מקום שבו נפגשים. מרחוק, עם מסכות, ועדיין. רואים אנשים. מסתכלים להם בעיניים.
ופה מגיע האבל. חברויות ישנות התחילו להתפרק ואני מרגישה בנוח לדבר על עצמי, כי בדיוק אווררתי את התחושות שלי בפני חברותיי על כך שפתאום בבת אחת הפסיקו הביקורים הספונטניים בשבת, כי יש קידושים חדשים וחברויות חדשות. אבל אני בחורה שמרנית ואני מתגעגעת לחברים הישנים שלי, וברגעים כאלו ראובן המנומנם מרים את ראשו. הוא תמיד שם, אני לא מצליחה להיפטר ממנו.
מי שחושש שאני סובלת מהפרעת נפש של פיצול אישיות אולי קצת צודק, אבל נסביר שאני מכנה את התקופה שבה הייתי דחויה חברתית – לידה עד כיתה ט' – תקופת ראובן, בשל התספורת הקצרה ומשקפי תחתיות של ערק שזכיתי בהם. ראובן מרגיש בנוח להרים ראשו תמיד בתקופות חלשות יותר, פגיעות יותר, ועל אחת כמה וכמה בודדות יותר, כפי שהייתה השנה האחרונה. ואז הוא מזריק רעל, לא אל הכתף, אלא ישירות ללב. שכחו אותך, לאף אחד לא אכפת ממך, תראי אותך הולכת לקושש מקומות לשתות בהם קפה כל שבת, למה אף פעם לא באים אלייך. אולי לא כיף אצלך, אולי לא כיף עם הילדים שלך. אולי הבית שלך לא מזמין? אולי אצלך בבית לא טעים?
אל תטעו, קוראים יקרים, אני לא חוסכת מכם כלום, אלה בדיוק המחשבות הרעות שמציפות אותי, למרות שאני אישה בעשור החמישי לחייה, בעלת מודעות ועם יותר עוקבים מכינים. ברגעים כאלה אני כמו גברת פלפלת: בשנייה הופכת לאישה קטנה מאוד. מראש השנה ועד לפני שבועיים ישבתי בבית בגב זקוף והכרזתי שאני לא הולכת יותר לחפש את החברים שלי, מי שלא מתגעגע אליי ולא רוצה לדרוש בשלומי – אני סיימתי לרדוף אחריו. האיש והילדים היו מגלגלים עיניים ויוצאים לסיבוב שטוף שמש ואילו אני ישבתי כמו מליפיסנט לבד בחושך והוכחתי לעצמי שאני תמיד צודקת. עד שנמאס לי מעצמי ופתחתי את זה עם החברות. היו דמעות והיו קינוחי אף מוגזמים. אבל בחרתי בחיים והעדפתי לשתף מאשר להפוך לגולם עטוף ברגשות שליליים שממנו אני יכולה לצאת רק עטלף חולה קורונה. אנשים, תדברו. רק תינוקות אמורים לצפות מהעולם שיבין אותם בלי שיסבירו את עצמם במילים.
ולמה אני חופרת על זה? כי השבת עשו אצלנו במושב משהו מקסים: החלפות מניינים. באופן מסודר ויזום, ערבבו לשבת אחת את המניינים. כמובן שמו דגש על שמירה על מרחק והכול, אבל זה היה כל כך מרענן, ועצם המחשבה על כך סייעה בחידוד ההבנה שגם אם זה המצב החדש, יש בעיה. יש אנשים שנפלו בין הכיסאות, הפסיקו ללכת לתפילה כי גם ככה לא אהבו את זה במקרה הטוב או לא יוצאים מהבית בגלל חרדות או דיכאון במקרה הפחות גלוי לעין. יש זוגות חדשים ביישובים, שהקורונה נטרלה להם כל יכולת ליצור קשרים חברתיים. בתקופה שבה כולנו נאבקים בפילוג וקיטוב, כורח המציאות מחייב את הפיצול והריחוק, אבל חשוב לזכור שזה זמני – וגם אם תמיד יש מקום לקבוצות, יש ערך עליון ומהותי בקהילה אחת מגוונת, גדולה וחזקה.
