לאסתר הורגן היה מסלול קבוע פחות או יותר. אחת לכמה ימים היא הייתה יוצאת מביתה ביישוב טל־מנשה לעבר הטבע הפראי הסמוך לו. הנופים הרחיבו את ליבה, ולמרות העובדה שהיא גרה מעבר לקו הירוק היא הרגישה מוגנת. היא לא דמיינה שהיום הזה יסתיים במותה האכזרי על ידי מחבלים בני עוולה. אף אחד לא מדמיין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה אני מתכננת לרוץ להתחסן ברגע שאפשר
– הסדרת ההתיישבות הצעירה: תנאי להסדרה הבדואית
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
"איך את לא מפחדת לגור כאן?" שואלים אותי חברים מהשפלה כשהם באים לבקר, "העליות ליישוב שלך ממש מפחידות, ועוד לראות שם אנשים רצים בערב. איך הם לא מתים מפחד?"
"כי אנחנו גרים פה", אני עונה להם. זו החצר האחורית שלנו. כשאת גרה במקום מסוים מספיק זמן, המרחבים הופכים להיות מוכרים. את מרגילה את עצמך לתת אמון בשפיותן של הבריות, אחרת איזו שגרה תהיה לנו פה?
מדי יום עוברים את השער ליישוב שלנו פלסטינים מהסביבה עם אישורי עבודה ובאים לבנות לנו את הבתים. אף פעם לא נתתי דעתי לשאלה כמה מוזר הוא הדבר להיות פלסטיני ולדעת שבמו ידך קידמת את פרויקט ההתיישבות היהודית. היה זה יום ככל הימים, לפני כמה שנים הגונות, כאשר יצאתי עם בני בן הארבע, ובכניסה ליישוב עצרנו להגיד שלום לשכנה. היינו עסוקות כל כך בשיחה שלא שמתי לב איך היד שלו מתנתקת ממני. כששמתי לב הוא כבר היה באמצע הכביש ומכונית דהרה לכיוונו. הייתי רחוקה מדי, אבל הפועל הפלסטיני שבדיוק סיים את עבודתו היה קרוב. בלי לחשוב פעמיים הוא זינק אל הכביש, תפס את הילד והביא לי אותו מבוהל ובוכה.
"את צריכה לשים לב", אמר לי בעברית מקרטעת, "מאוד מסוכן פה". כמובן הודיתי לו ונופפנו זה לזה לשלום.
יום לאחר מכן יצאתי במכונית מהיישוב והבחנתי בו עומד ומחכה לטרמפ. אני זוכרת את רגעי ההיסוס, את ההתלבטות הקצרה שעלתה בי, ואיך חלפתי על פניו והמשכתי בדרכי. כמה רע הרגשתי עם עצמי אחר כך. הפועל הפלסטיני הזה הציל את החיים של הבן שלי, ואני הייתי פחדנית מכדי לתת לו טרמפ לצומת למטה.
האמון. כמה הוא שברירי כשחיים במקום כזה. בשנת 91', ממש קרוב אלינו בבקעת הירדן, קם פועל פלסטיני ורצח את אבי אושר, החקלאי שעבד אצלו, אחרי היכרות של 15 שנה. כשהאמון נסדק, ובדרך כלל זה קורה אחרי פיגועים כאלה, הכול מתחיל להתערער. פתאום את מוצאת את עצמך בוחנת את התיק של המנקה מיריחו שעובדת אצלך כבר שנתיים, אולי יש חפץ חד בפנים.
קיימים שלושה סוגי מערכות יחסים עם הפלסטינים בארץ. ישנם אנשי הערים שבתוך הקו הירוק – רוב הזמן הם לא באים איתם במגע צמוד. ישנם תושבי התנחלויות ההארד־קור, שבגלל חיכוכים כאלה ואחרים החליטו על מדיניות הפרד ומשול – כמה שפחות קשר עם הפלסטינים, אם בכלל. וישנם אנשי התחום האפור – מקומות כמו היישוב שלנו ואחרים שמקיימים יחסי שכנות עם הפלסטינים, בעיקר על בסיס עסקי. בכניסה עומד שומר ובודק כל כלי רכב שנכנס, אבל במעיין הסמוך אפשר לקפוץ ביחד ראש לתוך המים. הם בונים לנו בתים, עושים לנו נגרות, מוכרים לנו שתילים וכדים בצד הכביש, אורזים לנו את הקניות מרמי לוי.
אף שאלו יחסים תועלתניים מאוד, אני תמיד אומרת בדיונים עם אנשי שמאל שמי שבאמת נמצא בדו־קיום עם הפלסטינים הוא מי שחי לצידם ביומיום. זו לא חוכמה להפגין פעם בחודש בבילעין או לשבת לקפה עם פעיל שלום פלסטיני שאת סומכת עליו. דו־קיום זה לבוא במגע עם אוכלוסייה אקראית. זה לתת לעאטף, מנהל העבודה בפרויקט שלי, לנדנד את העריסה של איה בזמן שאני מכינה לו קפה שחור חזק. זה לשאול לשלומו של המוכר בחנות הנוחות של תחנת הדלק. זה ללכת לקניות ברמי לוי, לשמוע את הקופאי אומר לך "חג שמח" ולא לדעת מה עונים על איחול כזה, אולי "שיהיה לך יום נכבה מוצלח"?
כל פיגוע מחזיר אותנו אחורה וגורם לנו להעלות את מפלס החשדנות. כל אירוע כזה מצווה עלינו להיות גזענים ושיפוטיים בעל כורחנו. איך נראה ערבי טוב? אנחנו לא יודעים. אז נזהרים מכולם. אוכלוסייה שלמה של בלתי מעורבים משלמת על מעשיה של אוכלוסייה קטנה יותר, אכזרית ומשתלטת.
לא אשכח את הנסיעה עם המנקה שלי מיריחו כשהתחילה אינתיפאדת הסכינים. פתחתי את הרדיו שדיווח על עוד אירוע דקירה, והמבטים שלנו הצטלבו במבוכה. "וואי וואי, מה שיהיה עכשיו", היא אמרה. בתוך ימים ספורים כמעט כל השכנות שלי הפסיקו להעסיק אותה. גם אני לקחתי הפסקה מהפחד. כמה שנאתי את עצמי על ההחלטה הזאת.
בערב שבו הודיעו על הירצחה של אסתר הי"ד יצאנו כמה אנשים לכביש ההיקפי ורצנו לזכרה. אנחנו נמשיך לרוץ, אבל נמשיך לחשוש. נמשיך לחיות ונמשיך לפקוח עין. כי זה מה שמצווים עלינו החיים כאן.
