אמא שלי, האהובה שלי הנפלאה שלי הגיבורה שלי היקרה שלי, חוגגת היום יום הולדת, ואני לא יכול שלא לכתוב כאן, בפעם ההפסקתי לספור כבר, כמה אני אוהב אותה, וכמה אני מעריץ אותה, וכמה היא יקרה לליבי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הורים שבורים ואהובים, הטור הזה מוקדש לכם
– הזדמנות לנחמה
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
כן, אני יודע, לכולם יש אמא, אני יודע, רוב האנשים אוהבים את האמהות שלהם, שהיניקו אותם, שגידלו אותם, שעטפו אותם באהבה ובחסד ובחמלה, נו אני יודע שזה לא אירוע נדיר במיוחד, שבן אוהב את אמא שלו, ובכל זאת, חשוב לי שתדעו, שאני אוהב הכי! אני הכי אוהב שאתם מכירים, אתם לא מכירים אף אחד שאוהב את אמא שלו כמו שאני אוהב, אני רציני נשבע לכם אני אוהב הכי, הלוואי שהיה אפשר למדוד אהבה כי הייתי מנצח, אתם לא מבינים כמה אני אוהב אותה, באמת.
אני רוצה לחזור איתכם שנייה אחורה בזמן, לשנת אלף תשע מאות שמונים ושבע, אני רוצה שתדמיינו שנייה את אמא שלי, רחל אגמון, רווקה, דתייה, בת ארבעים ושתיים, שגרה לבדה, בדירה קטנטנה בירושלים, אני רוצה שתדמיינו אותה מביאה לעולם ילד, שאבא שלו הוא גבר נשוי, חילוני, אבא לשבעה ילדים. אני רוצה שתדמיינו את החברה הדתית לאומית בירושלים, באלף תשע מאות שמונים ושבע, אני רוצה שתדמיינו רגע, מה זה אומר, להיות רחל אגמון בשנת אלף תשע מאות שמונים ושבע, מה זה אומר להביא את התינוק הזה לקיבוץ הדתי שבו היא גדלה, מה זה אומר לגדל תינוק קטן, לבד, בגיל ארבעים ושתיים, בסבך מעיק של צקצוקים ורכילויות.
אני רוצה לקפוץ כמה שנים קדימה, אלף תשע מאות תשעים ושתיים, אני רוצה שתדמיינו רגע את אמא שלי, את רחל אגמון, גרה עם הילד הקטן שלה, בדירה שהיא קנתה, בשכונת גילה בירושלים, אני רוצה שתדמיינו אותה רגע, קורסת תחת החיים, אני רוצה שתדמיינו אותה שוקעת בחובות, המשכנתה, האוכל, החוגים, והיא מפרנסת יחידה, והיא עובדת סוציאלית במשרד הרווחה, אני רוצה שתדמיינו אותה רגע, מתחילה לנקות חדרי מדרגות, כדי להרוויח עוד קצת כסף, אני רוצה שתדמיינו אותה רגע, בגיל ארבעים ושבע, משאירה את הילד שלה בבית, ושוטפת את כל המדרגות של כל הכניסות של הקומפלקס המכוער שבו היא גרה, ברחוב האחלמה ארבע מאות ושבע, וואי אני מדמיין את זה ומתחיל לבכות.
אני יכול להמשיך עם המשחק הזה שעות, אבל אני לא רוצה לבכות, אני רוצה לצחוק, אני רוצה לאהוב ולשמוח, אני רוצה שתדעו שאמא שלי גיבורה, אני רוצה שתדעו שהיא ניצחה את החיים האלה, אני רוצה שתדעו שהחיים האלה ניסו לשבור אותה, ולהשפיל אותה, ואני רוצה שתדעו שהיא לא התכופפה, ולא מצמצה, ולא נכנעה להם, להפך, היא חיבקה אותם, ושמחה בהם, והחיוך לא ירד לה מהפנים.
אמא שלי גיבורה. היא גידלה אותי לבד, בלי תמיכה מההורים, ובלי לקבל תשלומי מזונות מאבא שלי. היא ניקתה בתים של צרפתים עשירים, כדי שיהיה לה כסף לשלוח אותי לחוגים. היא העבירה אותנו בין בתים שכורים, כדי להשאיר אותנו בשכונה טובה, וכדי לא להרחיק אותי מהחברים שלי.
גם בגיל ארבעים, כשכל החברים הדתיים שלה הקימו משפחות, והיא נותרה רווקה מבוגרת, גם אז, החיוך נשאר לה על הפנים. וגם בגיל חמישים, כשהבוסים שלה במשרד הרווחה התעללו בה, ולא קידמו אותה, וזלזלו בה, והחובות וההלוואות הלכו וגדלו, גם אז, החיוך נשאר לה על הפנים. וגם עכשיו, בימי הקורונה המגעילים, כשהיא יושבת בדירה שלה, לבדה, ונרקבת מול אלף הרצאות זום משמימות, גם עכשיו, גם השנה, החיוך לא יורד לה מהפנים.
אמא שלי גיבורה. היא לא גיבורה קלאסית. היא גיבורה שמספרת בדיחות גסות, היא גיבורה עם בעיית השמנה, היא גיבורה שעושה לי פדיחות כבר שלושה עשורים, ובכל זאת, היא גיבורה. החיים ניסו לרמוס אותה, אבל הם לא הצליחו. ועכשיו היא והחיים רוקדים טנגו, ואנשים זרים ברחוב, שמזהים אותה מהסרט שעשיתי עליה, או מהפוסטים האוהבים שאני כותב עליה כל כמה ימים, ניגשים אליה כדי לתת לה חיבוק.
והימים ימי קורונה, אמא שלי נמצאת עכשיו ב"קבוצת הסיכון", עם כמה "מחלות רקע" מלחיצות. יש הרבה אנשים בגיל שלה, בקבוצת הייחוס שלה, שקרסו תחת נטל המגפה, יש הרבה אנשים ששקעו בחרדות, בדיכאונות, ביגונות ובפחדים, אבל אמא שלי לא כזאת, היא לא הייתה כזאת, והיא לא תהיה כזאת מי שצלחה את הבושה המרה בארוחות שבת גלמודיות, בגיל שלושים ושמונה, מי שצלחה את הצקצוקים המעיקים של הנשים הרכלניות בעזרת הנשים בבית הכנסת, מי שגרפה מים עכורים על גרמי מדרגות בשכונת גילה בירושלים הקפואה בחמש לפנות בוקר, מי שביקשה הלוואות מחברים קרובים כדי להצליח לסגור את החודש, מי שצלחה את החיים הקשוחים האלה, עם שיר בלב, ועם חיוך רחב על השפתיים, בלי להוריד את הנפש מהגז, לא מתרגשת מכמה נגיפים וסגרים. הקורונה המטונפת הזו היא זבוב טורדני עבור האישה הגיבורה הזו, שהעניקה לי את כל מה שיש לי בחיים.
יום הולדת שמח, אמא אהובה. אני גאה בך, ושמח בך, ואוהב אותך, הכי הרבה שאפשר לאהוב. אני מאמין באמונה שלמה שהמסע שלך בעולם הזה, בחיים הקשוחים האלה שלא תמיד היטיבו איתך, הוא גם המתנה שאת מעניקה לעולם הזה בחזרה. הלוואי עליי, הלוואי על כולנו, עשירית מהאומץ שלך, מהשמחה שלך, מהתשוקה שלך, ומהאהבה שלך לחיים. יום הולדת שמח, אמא, וואי אני שוב בוכה באמצע שאני כותב את הטור שלי, איך אני אוהב אותה זה לא ייאמן.
