נאמנים פצעי אוהב.
קיבלתי לפני כמה ימים הודעה בפייסבוק, מבחור צעיר שאני לא מכיר. שלום יאיר, הוא כתב לי. קוראים לי אדם. אני לא יודע למה אני כותב דווקא לך. חברה שלי נפרדה ממני. לפני ארבעה ימים. במקום לחגוג שנה ביחד, בבית מלון, הכול התפוצץ ונפרדנו. אני מרגיש כאילו עוד רגע אני הולך למות. כל הגוף כואב לי. משהו כאילו אוכל אותי מבפנים. אני לא רעב. כל הזמן רוצה לישון. כל היום אני בפלאפון, מסתכל על תמונות שלנו מפעם. ואני גם לא מצליח לבכות.
אני לא יודע מאיפה להתחיל לתאר לך את מה שעברתי ביום שני. אני וסתיו בדיוק שנה ביחד. נפגשנו בצבא, בבסיס גדול בצפון. בהתחלה היינו סתם ידידים, ואז פתאום זה נהיה רומנטי. אני אפילו לא זוכר למה. גם אחרי שהשתחררנו נשארנו ביחד. היינו מאוהבים בטירוף. אני עבדתי והיא למדה לפסיכומטרי, אבל נפגשנו מלא. וטיילנו מלא. זאת הייתה תקופה מדהימה. הסתובבתי בעולם במין שמחה כזאת שלא ידעתי כמוה. אהבתי אותה. והייתי איתה. וזה הספיק לי לגמרי. לא הייתי צריך שום דבר אחר.
בחודשים האחרונים העסק התחיל קצת לקרטע. הרגשתי שהווליום קצת ירד. וראיתי איך הכימיה בינינו דועכת. אבל אמרתי לעצמי שככה זה באהבה. לפעמים טוב ולפעמים מעפן. והכול יתאזן בסוף. ויחזור להיות כמו פעם. לפני שבועיים הזמנתי לנו מלון במלא כסף. רציתי שנחגוג ביחד שנה לקשר. אבל כשסיפרתי לה על זה, ביום שני, היא אמרה לי שלא נראה לה שזה מתאים. היא לא חושבת שיש מה לחגוג. היא מתבחבשת בזה כבר הרבה זמן, והיא כבר לא מרגישה טוב בזוגיות שלנו. ונראה לה שכדאי שניפרד.
זה בטח ישמע לך הזוי, או דפוק, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהיא זרקה אותי, זה שאני לא יכול לבטל את המלון. הזמנתי אותו במין דיל מיוחד כזה, שאי אפשר להזיז או לבטל. ועכשיו אני נדפק מכל הכיוונים. כשהיא הלכה התחלתי להתקשר לכל מיני אתרים מפוקפקים, וביקשתי מהם שיעזרו לי לבטל את ההזמנה. ורק כשהצלחתי לשכנע איזה פקיד לזכות אותי על חצי מהסכום, רק כשניתקתי את השיחה, האסימון נפל לי. והתחלתי לאבד את זה.
התקשרתי אליה. התחננתי שניפגש. היא לא רצתה. התקשרתי שוב ושוב. עד שהיא הפסיקה לענות. התחלתי להתחרפן. המחשבות השתוללו לי בראש. איפה טעיתי. מה עשיתי לא בסדר. מה אני יכול לעשות כדי שהיא תחזור. ובעצם זה המצב עכשיו. כבר הפסקתי להתקשר. אני כבר לא שולח לה הודעות. רק מסתכל לראות שהיא מחוברת בווטסאפ. בלילות אני מתעורר מזיע, והמוח שלי כואב. בחיים שלי לא סבלתי ככה. ואין לי למי לפרוק. אז עכשיו אני כותב לך. לא יודע למה. מצטער שנפלתי עליך ככה. לילה טוב.
אדם, כתבתי לו מיד. הכול בסדר. אני שמח שכתבת לי. דבר ראשון, תשמור על עצמך. אל תיתן לאבל שלך על האהבה שלך, לפגוע באהבות המטריפות שצופן לך העתיד. תסמוך עליי בהקשר הזה. העתיד יודע לפנק. גם כשההווה חרא. זה נשמע טיפשי אבל זה לא.
דבר שני. יש פסוק בספר משלי – "נאמנים פצעי אוהב". זה פסוק יפה יפה. יש הרבה דרכים לפרש אותו. אני אוהב לקרוא אותו כפסוק שמתעסק בכאב שאתה מרגיש עכשיו. "נאמנים פצעי אוהב". כלומר, שהתחושות שיש לך עכשיו, הפצעים שממלאים אותך כרגע, הם פצעים אמינים. אפשר לסמוך עליהם. הם לא פייק. הם הדבר עצמו.
וזאת נקודה חשובה בעיניי. כי החיים מלאים בחוויות שהן פייק. אנחנו "שמחים" כשאנחנו בהופעה טובה. אנחנו "מבואסים" כשהאוטובוס בורח מהתחנה. אנחנו "דואגים" כשסבתא שלנו לא מרגישה טוב. אבל הכול ליד. הכול כמעט. הכול במרכאות. אנחנו מתנהלים כמו שצריך להתנהל. כי ככה מתנהלים. וההתנהלות הזאת, היא לא מאה אחוז.
ו"פצעי אוהב" הם כן מאה אחוז. אתה מרגיש את זה עכשיו. אני יודע שאתה מרגיש את זה. ומה שאתה מרגיש, זה לא ליד, ולא כמעט, ולא כלום. זה זה. זה הרגש הצלול, החד, והמובהק ביותר. סוף סוף. בתוך כל האפור הזה. רגש שניתן לסמוך עליו. בלי טיפה של זיוף. נאמנים פצעי אוהב. בקטע רע. אבל גם בקטע טוב.
והרגש הזה, אדם, הרגש החם והחי הזה, הרגש הנאמן הזה, הוא דבר להתפאר ולהתהדר בו. נוראים וכואבים ככל שהימים האלה יהיו, דע לך, אדם, שיש אינספור אנשים שהיו מתחלפים איתך, כאן ועכשיו. אינספור אנשים שלא מרגישים כלום. שלא הרגישו כלום כבר שנים. אינספור אנשים שרק מבקשים אהבה. טיפת אהבה שתבוא. בכל צורה וצבע.
ובמילים אחרות. אל תתאבל על הכאב שאתה חש בלילה הזה, ועל עוצמת הרגשות שמטלטלים אותך כרגע. להפך. תשמח בכאב הזה. תברך עליו. תכיר בו כהזדמנות. כשפע מובהק של אמת. תחשוב כמה מפחיד היה אם לא היית מרגיש כלום עכשיו. וכמה טוב שרע לך כרגע. זה אומר שאהבת. זה אומר שהיה לך משהו אמיתי בלב. ושזה לא היה סתם. וזאת מתנה גדולה.
זהו, איש יקר, סיימתי את תשובתי המשונה. תחזיק מעמד. ותשמור על עצמך. אני מקווה שהצלחתי לעזור לך במשהו. אדם ענה מיד. תודה רבה, יאיר! הוא כתב. ככה, עם סימן קריאה. ואז הוסיף, חיממת לי את הלב!
