מה נשתנה: המערכת הפוליטית החדשה בישראל

1. אחדות

הרציונל היחיד של ממשלת האחדות, שלשמו תמכתי בה גם אני, היה ההתמודדות עם מגפת הקורונה. על פי היגיון זה, התחלת מבצע החיסונים נראית כזמן לא רע לפירוק הממשלה, שמכל בחינה אחרת כמעט הייתה שלומיאלית, ובמשרד המשפטים תחת ניסנקורן אף הרסנית. מכיוון שהאחדות הייתה מותנית בקורונה, אין טעם לחפש "אשמים" בפירוקה. נתניהו הביא לארץ מיליוני חיסונים, אפשר לקוות שיש מוצא מן המגפה, כעת הממשלה יכולה וצריכה להתפזר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
– דעה: חוק הלאום: שופטי העליון מזרזים את ביטול הדמוקרטיה
– לא פעם ראשונה: במשטרה לא מכירים את חוק חסינות הח"כים

 2. מגלומניה

האם בשלה השעה לרביזיה בשיטה הפרלמנטרית שלנו? בשנים האחרונות הפכו הכנסת והממשלה לגופים בתפקוד נמוך, שבמחדליהם אחראים לעליית מעמד הפקידים, הן המשפטיים והן "הדרג המקצועי" (שכפי שהוכיח משבר הקורונה, הוא "מקצועי" בשיתוף השם בלבד). הסיבה לכך היא שבזמן שהמשטר הפרלמנטרי שלנו בנוי על כמה הנחות יסוד, הפוליטיקה שלנו הרחיקה לכת למחוזות אחרים, ופוליטיקאים רבים מנצלים את השיטה באופן קלוקל.

הנחה מרכזית אחת היא שיש יתרון בשיטה קואליציונית, משום שהיא ממתנת ומתכווננת למכנה משותף רחב. קואליציה רב־מפלגתית בנויה על שלל פשרות והסכמים שבהם כל צד צריך להתחשב בצרכים של מפלגות וציבורים אחרים. בעקבות זאת כולם מוותרים קצת, והתוצאה האידיאלית היא איזון סביר של חקיקה, הוצאות ממשלתיות ומדיניוּת, שמשקף את צורכי הציבור והלכי רוחו. איש לא יוצא ומלוא תאוותו בידו, אבל התמהיל סביר מבחינה לאומית.

פשרה היא רעיון שקשה למכור לבוחרים, בוודאי בסביבה אידאולוגית. ובכל זאת, לפחות באופן חלקי השיטה עבדה. אלא שבשנים האחרונות חל שינוי ניכר בפוליטיקה הישראלית. שילוב של שני גורמים עיצב פוליטיקה חדשה: הראשון הוא כישלון הסכמי אוסלו, והשני הוא המפץ הפוליטי הגדול שחולל אריק שרון. בעקבותיהם התאדה השמאל ושחרר לחלל הבחירות כ־30 מנדטים. כך נפתח משחק פוליטי חדש, מסעיר – והרסני למדי – מבית היוצר של שרון: לבנות מפלגה חדשה, שתוביל את מקימה לעמדת ראש הממשלה.

כעת אין יותר מפלגות דמוקרטיות בישראל, להוציא הליכוד, ונוסף על כך, וחשוב מכך, המהות של המפלגות השתנתה. בעבר מפלגות קידמו מצע, מדיניות ואינטרסים של קבוצות בוחרים. רובן ראו את שליחותן כמפלגות לוויין למפלגת שלטון, שקוצרות הישגים לבוחריהן במסגרת המשחק הקואליציוני. היום המפלגות הן משהו אחר לגמרי: כלי פוליטי שנועד לקדם את העומד בראשו לראשות הממשלה.

כך הפך המשחק הפוליטי ממאבק פרלמנטרי לקרב מגלומני למדי על ראשות הממשלה. הפוליטיקה הפכה לפרסונלית לחלוטין, ומשום שהפופולריות של נתניהו היא מכשול תמידי בדרכם של מקימי המפלגות החדשות למשכן בבלפור, נולדה במלוא עוזה תעמולת "רק לא ביבי".

ראשי המפלגות החדשות מאמינים שאחרי שנתניהו ילך, דרכם לניצחון סלולה. לכן במקום להצטרף לקואליציה ולהשפיע על המתרחש במדינה, הם מוכוונים בתעמולתם ופעולותיהם על ידי השיקול היחיד: לסיים את עידן נתניהו. תפקידי שרים בכירים, שבעבר היו ממלאים את נושאיהם באושר, תחושת עשייה וברכת הישג פוליטי ולאומי, איבדו את קסמם. רק ראשות ממשלה, לא דבר פחות מזה.

3. עריקים

כל שיטה פוליטית שונה מעט מרעותה. בישראל, אולי משום שהחברה בה מגוונת מאוד, השיטה הפוליטית רואה בייצוג ערך מרכזי. לכן אנו מורגלים בריבוי מפלגות, ולאורך רוב שנות הכנסת לא היה בכלל אחוז חסימה. מרכזיות הייצוג היא הנחת יסוד נוספת שעליה בנויה השיטה הפוליטית שלנו.

בשנים האחרונות משהו התקלקל גם בעניין זה. כאשר ב־1956 נטש רחמים כלנתר את סיעת "הפועל המזרחי" בעיריית ירושלים, ועבר לתמוך בראש העיר אגרון שהתיר הקמת בית כנסת רפורמי ובריכה מעורבת, הוא זכה בתמורה לדבר נוסף מלבד עמדה בכירה בעירייה. שמו הפך לכינוי הגנאי "כלנתריזם", במשמעות של אופורטוניזם פוליטי שגובר על נאמנות לערכים ולבוחרים.

לאחרונה הכלנתריזם הפך לנורמה כמעט מחייבת. הכנסות האחרונות גדושות בשלל חברי כנסת חדשים – תוצאת מפעל השריונים שהחליף את הפוליטיקה המפלגתית – שלרבים מהם אין שום נאמנות לרשימה שבה נבחרו, והם ששים לנוע ולנוד בין המפלגות. במקום נבחרי ציבור אנו מקבלים נבחרי שריוּן, והציבור הבוחר לא יודע באיזו רשימה ירוצו בפעם הבאה המועמדים שבעבורם הצביע.

כמעט כל המפלגות הפכו לרשימות סידור עבודה בשירות מועמד בעיני עצמו לראשות הממשלה, שאין לו עניין במשחק הקואליציוני של פשרה וקידום מדיניות

הנוטשים, העורקים והמתפצלים לא מוותרים רק על מפלגת האם שבזכותה הם נכנסו לכנסת. הם מוותרים גם על מחויבותם לציבור שבחר בהם. הם קיבלו בזכות הבוחרים מושב בכנסת, ואז הם משליכים את הבוחרים מאחורי גוום, וגרוע מכך, משתמשים במושבם נגד הסיעה שלה הצביעו בוחריהם. מן הראוי שיהפכו בעקבות זאת לחסרי מעמד ציבורי, אבל פרצות ותקנות שונות מאפשרות את הספסרות הפסולה הזאת בסחורה ששילם עליה הבוחר. כך נרמסת נורמת הייצוג.

4. טלאים וקרעים

אפשר לחיות עם התופעות הללו כאשר הן מוגבלות. בממדיהן הנוכחיים, הן הרסניות. כל המפלגות כמעט הפכו לרשימות סידור עבודה בשירות מועמד בעיני עצמו לראשות הממשלה. לו אין עניין במשחק הקואליציוני של פשרה וקידום מדיניות, ולאנשי רשימתו אין מחויבות לבוחריהם. כאשר המפלגות משנות ייעוד, וייצוג הבוחר מתרוקן מערכו, הפוליטיקה הופכת לביצה של איבות פרסונליות; במקום כנסת ממורכזת וממשלה לאומית, יש לנו כנסת טלאים וממשלת קרעים.

5. תקציב

בהנחה שהחיסון יהיה יעיל דיו להותיר את סיוט הקורונה מאחורינו, האתגר הגדול הבא של הממשלה יהיה כלכלי. מצד אחד ישראל נפגעה פחות מכלכלות מפותחות רבות, מצד שני היא נכנסה למשבר תוך כדי כלכלת בחירות מתמשכת ושר אוצר שהזיק לכלכלה במשך ארבע שנים, משה כחלון.

את התפרקותה של הכנסת בישרה אמנם הצבעה על תקציב, אבל מדובר בפלסטר על שבר. ההחלטות הכלכליות שהתקבלו במהלך המשבר, היו רחוקות באיכותן מההחלטות הבריאותיות. בקרוב מאוד יתחילו לפדות את הצ'קים שמפזרת המדינה, שקופתה מתרוקנת. על הממשלה הבאה שתקום יוטל לקבל החלטות קשות ולערוך רפורמות לא פשוטות. כך שאם שקלתם להקים בעצמכם מפלגת משוריינים ש"תאחד את העם", "תאחה את הקרעים", ותהפוך אתכם לראשי ממשלה, אולי כדאי שתחשבו פעמיים.