והיה שם איש אחד, בתוך המולת היום הארור ההוא, שביקש להביא את עוצמת הכאב. היה שם, בתוך יום שני השבוע – היום שבו התעוררנו לרצח יהודייה בשגרת חיוניות חייה, והלכנו לישון בלב כבד נוכח קבורתו של נער שנהרג במהלך מרדף משטרתי קטלני ובלתי נתפס – היה מישהו שביקש לזעוק מעל דוכן הכנסת את כאבו של ציבור, לתאר את צלקות השבר ששורטטו והזדהמו באותה שעה ממש. אבל בלילה ההוא, שזכה לכינוי "ליל חניה", המליאה הייתה עסוקה במשחקי קלפים. קבוצה אחת שיחקה פוקר, אחרת התמקדה במשחק "שקר", וקבוצה נוספת ב"מלחמה". וכך, כשעל פניהם של נבחרי כנסת ישראל ה־23 שפוך חיוך משועשע של ילדים מורדים ונערים תחמנים, עד סוף הערב התמוטט בניין הקלפים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסדרת ההתיישבות הצעירה: תנאי להסדרה הבדואית
– דעה: המגילה המהפכנית שאתם חייבים לשמוע עליה
– לא מגפה – לא מעניין: טרור כבר לא מלהיב את הרחוב הפלסטיני
הניסיון להציל את הממשלה המקרטעת והמביכה הזו, באמצעות דחיית המועד האחרון לאישור התקציב, כשל מול אופוזיציה ששאבה אליה מורדים ממפלגת שלטון וממפלגת שלטון חליפית שמסוכסכות זו בזו וכל אחת בתוך עצמה. זה נעדר, וזו מסננת שיחות; ההוא מתחבא שש שעות בחניון הכנסת, ההיא מסתתרת כמה מכוניות לידו; ח"כ נוסף הופך את נאום הפיליבסטר שלו לשעת מחנך תורנית, ואחרת מפהקת משעמום במושב הכבוד שלה במליאה. קומץ ח"כים מסכמים את המהלך בתמונת־מעלית מז'אנר כרזות הקולנוע, בפוזה יומרנית של שלישיית ג'יימס בונד. כנסת ישראל מתפזרת והולכת לבחירות רביעיות בתוך שנתיים, ונבחרי הציבור הבכירים שלנו מצחקקים בזחיחות בלתי נסבלת, מפרים לעין המצלמות את הנחיות הקורונה שהם עצמם חוקקו, ופונים לציבור כדי לחזור ולבקש את אמונו מחדש.
"ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף", כתב נתן אלתרמן בשירו על הקמת המדינה. "בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הִנו. / כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל / בהתפרש המחנה אשר דינו / להיות שופך דם האדם ומגינו". ליל החניה הקדוש הזה חולל בקרב פוליטי שכל הצדדים בו מפסידים, ומשום מה כולם עונדים על עצמם אותות כבוד וגבורה.
ובתוך כל אלה היה שם אחד, ח"כ בצלאל סמוטריץ' שמו, שביקש להזכיר את הזירה שהוא בא ממנה. זירת התאונה שאהוביה סנדק הצעיר נהרג בה, וגופתו המתינה לפינוי במשך למעלה משש שעות; שניסו למנוע מחבר כנסת בעל חסינות פרלמנטרית להגיע אליה ולבחון אותה מקרוב. איש השטח הזה, שכשר התחבורה היה זמין לכל אזרח שאיחרה לו הרכבת, יצא שוב מהמשרד הממוזג היטב וביקש לראות בעיניים את המקום; מתוך הבנה שכאן, בכביש שהמשטרה התעמתה בו עם מה שאוהבים לכנות "נערי גבעות", נחצה קו אדום שעלול להביא לרתיחה מסוכנת אם לא יזכה לטיפול מדויק ונכון. בשבוע שבו אירועי טרור הרימו ראש מחדש וגבו את חייה של אסתר הורגן, הוא ביקש לשקף לחבריו מה קורה בלב העם.
בסיומו של יום הבלהות ההוא היו צריכים לעלות לדוכן הכנסת עוד כמה וכמה סמוטריצ'ים. כאלה שמבינים לעומק את הגדרתם כמשרתי ציבור. שמנצלים את שממת נאומי הפיליבסטר לעניינים מהותיים, למצוקת המגזרים שלהם ולא למצוקת הסיעות. לכאבי העם ולא לכאבי הפוליטיקאים. במקום זה קיבלנו ליל חניה. "ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח / בבניינה של ממלכה, ליל נדודים / ניצב פרוש על היחיד והגדודים".
בובה ללא חוטים
נראה שמשחקי הכס של השמאל הביאו השבוע לסיום הקריירה הפוליטית הלא מחמיאה במיוחד של ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בני גנץ. מי שהחל את המסע המעונב שלו כבובה על חוט בידי אסטרטגי קבוצת "רק־לא־ביבי", מוצא עצמו סמוך מדי לדלת היציאה של אולם התיאטרון. זה יכול היה להיות אחרת. הבגידה בהבטחתו שלא ישב עם נתניהו הייתה עשויה להסב לו פגיעה חמורה אבל לא קטלנית, אם רק היה מצליח לשכנע את הציבור שהאחדות אכן דרושה. לא כדי "לשמור על ביבי מקרוב", אלא כדי לקדם מהלכים שנמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, אחרי שלוש מערכות בחירות שלא הביאו להכרעה. איום הקורונה היה אמור להקל על מסע השכנוע, אבל אסטרטגי גנץ בחרו אחרת. מרגע הקמת הממשלה עשו הוא וחבריו ככל יכולתם כדי לכפר על חטא החבירה הקדמון דרך מתחים ועימותים עם הפרטנרים. כשהחטא חריף מדי למחילה, והישגים ניכרים להצדקת המהלך נעדרים מהמאזן הכולל, בשורת השמאל התורנית הלכה ונמסה.
המעטפת המלאכותית סביב הבחירה בגנץ לעמוד בראש מחנה האנטי־ביבי התפוררה כדרכן של מסכות חד־פעמיות. כשאתה לוקח בובת בדים נוחה לניהול, אל תופתע אם היא מתקשה לעמוד בכוחות עצמה גם נוכח אתגרים אחרים. חולשתו של גנץ מול נתניהו היא אותה החולשה שהפגין מול מנהלי הקמפיין שלו; מול האסטרטגים שכבר עכשיו בונים את הדמות שתזכה בכבוד המפוקפק והזמני להיות לפיד־בוז'י־לבני־גנץ במהדורת 2021.
הסיכוי שהפעם הדברים ייראו אחרת לא גדול במיוחד. לשמאל מסורת ארוכת קדנציות של השתמש וזרוק. טיפוח נבחרי ציבור וגילוי סבלנות עד לרגע נסיקתם – לא קיימים שם. הם מוחאים כפיים למועמד המוביל בשעת ההמראה, ומשתעממים מהר מדי אם הנ"ל לא הצליח לשתק בקרב בזק את המתחרה הוותיק והמלומד ממנו. הסיכוי המיטבי של השמאל לגעת בשולחן הממשלה תלוי כרגיל בנפלאות הפילוג בימין ובחיבורים לא טבעיים של סולדי נתניהו מימין ומשמאל. עמידה איתנה של המחנה בכוחות עצמו נראית רחוקה מתמיד.
רבים משני האגפים שדאגו לפיזור הכנסת השבוע עתידים למצוא עצמם מחוץ לכנסת ה־24. מישהו מהם ינסה להיות המועמד האחד שסוחף את מחנה מתנגדי־ביבי, וכנראה ייאלץ להתמודד עם בחירת המחנה בפנים חדשות – במי שיהיה ההבטחה הבאה, וכנראה גם האכזבה הגדולה בהתאמה. הם יצפו מוקסמים במי שעולה ביעף ושב נקטע בילל, כמילותיו של אלתרמן, של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל. ההיסטוריה הפוליטית המקומית מוכיחה שבמחוזותינו, לא פעם, אותו האיש הוא הזונק והיורה והנופל.
