העולל חזר לפני שבוע מזועזע מהגן. בפנים חמודות סבר הוא שאל אותי: "אבא, תגיד, אנחנו יהודים?". אמרתי לו שכן ושאלתי אותו מה קרה. "ותגיד אבא, יש בשכונה שלנו יוונים?". כבר הבנתי לאן זה הולך. סיפורי חנוכה עוררו בו שאלות ופחדים. הרגעתי אותו ואמרתי לו שאין כבר יוונים רעים כמו פעם. אפילו שלומי סרנגה נעלם. הוא המשיך והקשה: "למה הם רצו שכבר לא נהיה יהודים?". שקלתי לספר לו שאין שום דבר ייחודי ביוונים בעניין הזה, ויש עוד כמה עמים שלא ממש מסמפטים אותנו, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא פחות בקטע של ההומור שלי כרגע. שיניתי נושא: שאלתי אם הוא רוצה שאקח אותו לראות את בית המקדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
– דעה: בין שטיסל לפוליקר: להצליח לגעת ולראות את עצמנו
– נותן כתף: צה"ל יגייס חובשים ופרמדיקים למבצע החיסונים
העיניים שלו נדלקו. נמנעתי מלספר שאני מתכוון ליסודות של קיר תמך של רחבה שהקיפה חומה שהקיפה את בית המקדש, ובסך הכול המקום השני בקדושתו ביהדות אחרי הר הבית, אבל הכרזתי בחגיגיות: "יאללה, מחר נוסעים לכותל".
שלוש משאלות
ארזנו את הילדים מוקדם ונסענו לירושלים. חנינו באתר השלישי בקדושתו ביהדות, הלא הוא חניון קרתא, והתחלנו ללכת ל"בית המקדש". ממש לפני שהגענו שלפה ד"ר זמרי שלושה פתקים ועדכנה את הקטנים שלפניהם כספומט משאלות. הזאטוט זינק ראשון: הוא ביקש "להיות נינג'ה אביר". הזאטוטית שידרה אדישות ורק אמרה שהיא רוצה "שדבורה לא תעקוץ אותי באף". העולל התלבט כמה רגעים עד שהחליט: "אני רוצה להיות אינדיאני". נראה לי שהקטנים בלבלו בין הקדוש ברוך הוא לשושי זהר תחפושות, אבל זרמנו. פעם ראשונה בכותל, שיבקשו מה שבא.
בכותל התפצלנו, אני עם הבנים וד"ר זמרי עם הזאטוטית. הרחבה הייתה ריקה, ובתוך רגע הגענו אל האבנים. הנחתי עליהן את הראש ואמרתי לקטנים שהם יכולים לעצום עיניים ולדבר עם א־לוהים. העולל שם את הראש אבל ראיתי שהוא פחות הבין מה הוא אמור לעשות. הזאטוט הקטנטן שם יד על הקיר, השעין עליה את הראש, עצם עיניים והתחיל למלמל במקצועיות של חסיד גור. אחרי שלושים שניות נמאס לעולל, אז התחלנו ללכת. הזאטוט הסתכל עליי ואמר, באופן מדהים למדי, "אני שמח". התרגשתי ורצתי לספר לשירן.
בדרך חזרה מהכותל עברנו ברובע המוסלמי, והעולל החליט שהוא חייב שנקנה לו הפתעה. לא שזה חדש, גם כשהוא הולך לשירותים או לישון הוא רוצה שנקנה לו מתנה בדרך. אחרי התלבטויות בין בובת גמל לתוף מרים לבובת גמל בצבע אחר לסחלב, העולל נדלק על כיפה סרוגה. ולא סתם, כיפה של קבוצת מנצ'סטר יונייטד. אתם מכירים אותי, אני מחבב את הסרוגים ומנצ'סטר יונייטד היא אחלה, אבל הבעיה עם העולל היא שכשקונים לו בגד שהוא אוהב, הוא לא מוריד אותו שבוע. ניסיתי לכוון אותו בכל זאת לבובה של גמל, אבל הוא התעקש. שירן ואני הסכמנו: לא מתווכחים עם ילד שרוצה כיפה שני מטר מהכותל. קנינו. ארבעים שקל. מאמינים בא־לוהים אבל לא מאמינים בהתמקחות.
דור שכולו תימהון
למחרת הילד קם נרגש. אכל משהו, התלבש, צחצח שיניים, ורגע לפני שיצאנו דרש באופן שלא משתמע לחבוש כיפה. שוב, אני לא מתנגד בעיקרון, אבל בניגוד לפעמים שהוא יצא מהבית בתחפושת ספיידרמן ולאף אחד לא היה ספק שהוא לא ספיידרמן, כאן המראה של ילד חובש כיפה עלול לעורר שאלות. סירוב עלול לעורר בכי ואיחור לעבודה, אז זרמנו.
בגן הגננת קידמה את פנינו בחיוך. היא קלטה את הכיפה אבל לא שאלה שאלות. אני החלטתי ליהנות קצת מהמשחק וניהלתי איתה שיחה קצרה שכללה ארבעה "ברוך השם" ושני "ישתבח שמו". רגע לפני שהוא נכנס סיננתי לעברו שיהיה לו יום טוב ושייבקש עזרה מהגננת אם הוא לא מוצא עשירי למניין במנחה.
חשבתי שיעבור לו עד שיחזור הביתה. אבל לעולל לא הייתה שום כוונה להתגבר על החוויה הסרוגה: הילד התאהב בכיפת המנצ'סטר שלו, והחליט להעלות את הקשר שלהם מדרגה. בערב הוא הודיע לנו רשמית שהוא מתכוון לישון איתה. בהמשך השבוע, בגן הילדים כבר התרגלו לרעיון שפלג הפך לפלגאל; אבל בגן השעשועים השכונתי החלו ללטוש מבטים. כמה אמהות סקרניות ("נודניקיות", בשפת גן השעשועים) החלו ללחשש על החזרה בתשובה של העולל, ואני המשכתי ליהנות. בכל פעם שרציתי שנלך הייתי צועק לו מהספסל: "יאללה פלג, הולכים, ערבית".
שבוע עבר, והעולל עדיין סרוג. בשכונה, כששאלו אותי למה הוא חובש כיפה, עניתי בגאווה שהילד עמוק: הוא שואל מלא שאלות, וכנראה מצא תשובה. ככל שעבר הזמן התרגלתי למראה, ואפילו ניצלתי את ההתקרבות לבורא כדי לנהל שיחות קצת יותר רציניות על החיים, כמו מה קורה כשמתים, איך מתפללים והאם הציונות הדתית כבר לא זקוקה למפלגה מגזרית משלה והגיע הזמן שתיטמע במפלגה ימנית גדולה. אתם יודעים, בזווית שמתאימה לילדים
ביום השמיני העולל הלך לחבר אחרי הגן. בשש וחצי בערב קיבלתי טלפון הססני מהאמא המקומית: בכל הנוגע לארוחת הערב, האם יש צורך בכשרות מיוחדת? כי הם לא שומרים בד"ץ. אמרתי לה שגם כשרות רגילה תספיק, ושתזכיר לו מה מברכים על תירס וטונה. התחלתי להתאהב במשחק. אבל למחרת שירן החזירה אותו מהגן, והוא הגיע ללא הכיפה. בהתחלה לא אמרתי כלום. רציתי לראות אם הוא יספר לי על שיצא בשאלה במהלך היום. בסוף נשברתי: רגע לפני המקלחת זרקתי לו באגביות, "תגיד פלג, איפה הכיפה?". הוא נגע ביד בראש והופתע לגלות שהיא לא שם. "כנראה נפלה לי בגן", אמר. התגאיתי עד אין קץ. הכיפה נפלה לו בגן! זהו, הוא ילד סרוג אמיתי.
