מכל הדרמות של השבוע הפוליטי הסוער האחרון אני זוכר בעיקר מראה אחד. ח"כ רם שפע מכחול לבן עומד לבדו ביציע המוזמנים של המליאה, שהוסב ליציע של מבודדי קורונה, וצועק: "נגד". שפע נשלח לבידוד ביום שני בצהריים, ואת השעות עד להצבעה, אחרי חצות, בילה במכוניתו בחניון הכנסת. אחרי סיבוב ההצבעה הראשון, כשהתוצאה הייתה 45:47 לטובת הצעת החוק שדוחה את פיזור הכנסת, הגיע שפע למליאה עם שניים מחבריו, אסף זמיר ומיקי חיימוביץ, ועם ח"כ מיכל שיר מהליכוד. הארבעה הפכו את התוצאה ל־47:49. יצאנו לבחירות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ממרץ עד היום אני מובטל, זה מנוון את הנפש"
– מות הנער אהוביה סנדק: השוטרים המעורבים לא נחקרו
– "דקירה בוגדנית בעם הפלסטיני": הנייה זועם על מרוקו
שפע בן ה־35, יו"ר ועדת החינוך, ידע שהוא לא יחזור לכנסת בזמן הקרוב, אם בכלל. אחרי שנה וחצי במשכן הוא הצביע למעשה נגד עצמו וקטע את הקריירה שעליה חלם. מה יעשה עכשיו? אולי ייסע לקטמנדו, הוא מדבר נפאלית שוטפת. מה שחשוב הוא ששפע לא היה מוכן לתת יד להסכם המושחת שבבסיס ההצעה לדחייה נוספת של התקציב והבחירות. על פי ההסכם שהתרקם בין ראש הממשלה נתניהו לגנץ – נתניהו יעניק לגנץ רוטציה, כפי שהתחייב בהסכם הקואליציוני, ואילו גנץ יעזור לו לפרק את מערכת המשפט ולשלוט על המהלכים למינוי היועץ המשפטי, פרקליט המדינה ושופטי בית המשפט העליון.
הסכם הנפל הזה יהיה עוד פרק בספר על הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. שפע וחבריו פשוט רצו לשים קץ לפארסה העצובה שמלווה אותנו מאז חודש מאי. ההצבעה שלהם מלמדת שלא תמיד האינטרס האישי מדריך את הנבחרים. עדיין נשאר קצת מצפון במדינה. דווקא ברגעים האחרונים של הקדנציה הנוראית אפשר היה לראות ניצוצות של פוליטיקה שהיא לא רק אינטרסים, נכלוליות, סידור עבודה וקומבינות לשעה. הרי היה ברור שגם אם ההצעה הזאת לא הייתה נופלת ועכשיו היינו מאשרים את תקציב 2020 ואפילו את תקציב 2021, גנץ לא היה מקבל שום רוטציה. נתניהו היה מפוצץ את כל העסק לפני נובמבר 2021 על הראש של כולנו, ולא משנה איזה הסכם היה מביא חיים רמון, וכמה פרקליטים וערֵבים חתומים עליו.
איך יודעים? מסתכלים קצת אחורה, וגם קדימה. ראש הממשלה לא רוצה דבר חוץ מרוב של 61 חברי כנסת שיעזרו לו לדחות או לבטל את המשפט הפלילי שלו באמצעות חוקים מותאמים. כך הוא מהנדס את המדינה בשנתיים האחרונות. וזו כבר לא טענה של כותב שורות כמוני, שבא מהשמאל. הנאום המדהים של זאב אלקין שלשום בערב מעיד בדיוק על נתניהו ומעשיו הפסולים. אלקין היה אחד האנשים הקרובים לנתניהו, שליחו למשימות מיוחדות מירושלים ועד מוסקבה. הוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא זורק על נתניהו את השורות הבאות, מתוך תסכול שצבר כנראה לאורך חודשים.
"ראש הממשלה, הרסת את תנועת הליכוד והבאת לתוכה אווירה של פולחן אישיות ופחד להביע ביקורת, כמו חצר ביזנטית", אמר אלקין בנאומו. "לא מעטים מהשרים שירוצו לתקוף אותי אומרים את אותם הדברים, אבל הם פוחדים ממך ומהאווירה שאתה יוצר". התמונה הזאת נכונה כל כך. בשיחות פרטיות, גם איתנו, אין כמעט שר בליכוד שלא מחסל חשבונות עם נתניהו ומייחל ללכתו. הפחד שלהם הוא מהתגובה של הפעילים והמתפקדים שאוהבים את נתניהו. אלקין משוחרר עכשיו מהחשש הזה.
ממשלת אחדות הימין
אלקין הוא בכיר בליכוד, אבל עדיין לא משנה משחק. כוכבים באים והולכים, מפלגות קמות ומתפרקות, פוליטיקאים עוברים לכאן ולשם ברעש גדול, אבל נתניהו בינתיים לא זז לשום מקום, וגם המטרה לא משתנה וגם לא תשתנה. למרות הכול אפשר להירגע מול כל ההתארגנויות החדשות וההתחייבויות (שוב) של פרשנים שזוהי הקדנציה האחרונה של נתניהו. אני חושב שנתניהו קרוב הרבה יותר למימוש רוב של 61 חברי כנסת מאשר האופציות של נפתלי בנט, גדעון סער, יאיר לפיד או אביגדור ליברמן להחליף אותו ולהקים ממשלה אחרת. הגוש של נתניהו הרבה יותר מחויב ומונוליטי.
נתניהו הוכיח שמערכת בחירות מוצלחת שווה שניים־שלושה מנדטים, והנה לך רוב. הוא שולט בסדר היום, בחיסונים ובהסכמים המדיניים, ואולי הקמפיינר הטוב בעולם
קחו לדוגמה את הסקר שנעשה ביום שלישי בערוץ 12. ליכוד (29 מנדטים), ימינה (13), יהדות התורה (8) וש"ס (8). זהו בסיס מוצק של 58 מנדטים. בנט לא פוסל ישיבה עם נתניהו, גם אם הוא מצהיר שהוא עצמו רוצה להיות ראש ממשלה. נתניהו כבר הוכיח שמערכת בחירות מוצלחת שווה לפחות שניים־שלושה מנדטים, והנה לך רוב. נתניהו הרי שולט בסדר היום, בחיסונים ובהסכמים המדיניים, והוא כנראה גם הקמפיינר הטוב בעולם.
האפשרות של סער (18 מנדטים בסקר), לפיד (16) ליברמן (7) או גנץ (5 מנדטים) להשיג רוב ולהקים קואליציה היא רק עם מרצ (5) והרשימה המשותפת (11 מנדטים). קשה לי להניח שתקום ממשלה של אנשים שמאגפים את נתניהו מימין וחוברים למפלגות הערביות. בשנתיים האחרונות חלה אמנם שחיקה בהתנגדות לשיתוף פעולה עם המשותפת, שמייצגת את רוב אזרחי ישראל הערבים, וטוב שכך; אנשים כמו לפיד ויעלון מוכנים לחבור אליה כדי להפיל את נתניהו. הם נשענים על שיתופי פעולה של ראש הממשלה עצמו עם המשותפת. ובכל זאת, אני עדיין לא רואה הקמת ממשלה אלטרנטיבית עם הערבים או בעזרתם. בחירות חמישיות הן אופציה ריאלית יותר.
אגב, נניח שתקום ממשלה של הליכוד עם ימינה של בנט, המפלגה של גדעון סער, או עם ליברמן ואפילו לפיד. איש לא יקרא לחיבורים הללו "ממשלת אחדות לאומית". ממשלת אחדות בונים בין ימין ושמאל, ואנשים בעלי השקפות מדיניות שונות. כאן כל היריבים עשויים בשטנץ אחד. צריך למצוא מינוחים פוליטיים חדשים שמתאימים לאובדנו של השמאל. אולי "ממשלת ימין מאוחדת".
שלוש ארבע ולעבודה
בהקשר הזה, מילה על מפלגת העבודה. ביום רביעי הודיע עמיר פרץ שלא יתמודד יותר על ראשות העבודה. גם פרץ, הפוליטיקאי הכי ותיק במערכת, לא הולך לשום מקום. ובכל זאת, פרץ הבין שכחול לבן לא קיימת יותר וכי הרעיון שהגה להטמיע את מפלגת העבודה בתוך הפרויקט הזה גווע גם הוא. עם הכישלון המפואר הזה ואחרי הכניסה לממשלת נתניהו – לפרץ לא היה סיכוי לכלום.
פרץ יישאר כמובן ברשימה. הוא רוצה להתמודד על נשיאות המדינה. עכשיו הוא מחפש למפלגת העבודה מנהיג במקומו שיצליח לעבור את אחוז החסימה. אני חושב וגם רוצה שהמפלגה ההיסטורית הזאת תעשה משהו, למרות הכול. אילו הייתי אבי ניסנקורן, רון חולדאי או עמוס ידלין הייתי לוקח את האתגר הזה. כולם הרי שייכים למפלגת העבודה. איפה חולדאי ימצא מערכת פוליטית משומנת עם מאות פעילים ועדיין עם עשרות אלפי בוחרים בפוטנציה, ועם נכסים בשווי 200 מיליון שקל? שווה לנסות.
