מראשית ימי הפילוסופיה התקיים מתח בינה ובין הדת. אם נחזור לתקופה הראשונה של הפילוסופיה, נמצא שם את פילון האלכסנדרוני המביא בפנינו את נקודת המוצא של הפילוסופיה הדתית. פילון טוען שבפנינו שני מקורות, ואנו עומדים בפני הצורך להתאים ביניהם. או בשפה אחרת: אלוהים דיבר אלינו דרך שתי התגלויות; התגלות הספר – התורה, וההתגלות שבתבונה האנושית. שתי ההתגלויות אמיתיות, ועלינו למצוא את הדרך לגשר ביניהן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: ספינים ופייק ניוז בפרשת השבוע
– דעה: המפתיע, הפרזנטורית והמרענן: החכ"ים שדאגו ליהודי התפוצות
– אהבה בשחקים: נישואים בקורס טיס ובצל קורונה
כאן החלו הבעיות, מכיוון שמסקנות הפילוסופיה עשויות לסתור את מסקנות הדת. אך עם סתירות ובעיות כבר נתקלו בתקופה ההיא ללא קשר לדת. למשל, העובדה שיש לנו שכל ויש לנו חושים, ונשאלת השאלה: האם אין סתירה בין עדות החושים לעדות השכל? מי ששאל שאלה כזו בחריפות היה זנון, שטען שאפשר להוכיח באופן שכלי כי התנועה אינה קיימת, ומכאן שהחושים מרמים אותנו. אך הפרדוקס של זנון הוא עניין מסובך וקיימות דוגמאות פשוטות יותר, כמו למשל אשליות אופטיות.
עבודתו של פילון דומה לשאלה ששואל אדם הרואה כי מקל המוכנס למים נראה כאילו הוא נשבר. כלומר, הסתירה כאן היא בין חוש לחוש – בין חוש המישוש לחוש הראייה. לאחר מחקר קל להגיע למסקנה כי מה שנשבר לא היה המקל אלא האור. בדוגמה זו, התיאוריה על שבירת קרני האור היא תוצאת הגישור על הסתירה הזו. זאת הייתה הנחת היסוד של פילון בבואו לגשר בין התורה ובין הפילוסופיה.
היכן שמסתיים השכל
אולם, האם אכן ניתן להצליח להגיע להרמוניה בין שני העולמות? ביחס לשאלה זו היה ספקטרום של דעות. מצד אחד נמצאים הכפירה בדת והאתאיזם, ומהצד השני נוכל למצוא את הכפירה המוחלטת בפילוסופיה. לכאורה זוהי עמדה "פרימיטיבית", אך לא בהכרח. בעמדה זו נכנס ההוגה הדתי למאבק כנגד התבונה, והוא מדבר בשם הספקנות הפילוסופית הטוטאלית. הטענה היא שאין אפשרות לדבר על אמת פילוסופית, וממילא אין עם מי להתווכח. זוהי גישה קיצונית של ביקורת טוטאלית, המתחברת לגישות הסקפטיות שטענו כי למעשה הפילוסופיה לא יכולה להוביל אותנו למסקנות חד־משמעיות.
גישה מתונה יותר מקבלת אמנם את הרציונליות, אך עד רמה מסוימת ותו לא. כשמגיעים לסתירות שאינן ניתנות לגישור אנו מקבלים את עקרונות הדת. זאת הייתה למשל עמדתו של ר' יהודה הלוי.
אך ישנה גם עמדתו של האופטימיסט, שלפי דעתי באה לידי ביטוי אצל ר' סעדיה גאון. עמדה זו טוענת לרציונליות הבסיסית של הדת, כלומר שניתן להוכיח את עקרונות הדת באופן רציונלי. ייתכן שהדרך לכך קשה, וישנן מגבלות המקשות להגיע להרמוניה זו, כמו למשל קוצר חיינו, אפשרות הטעות ומגבלות שכלנו. אך כל אלו אינן מעידות על סתירה אמיתית בין הדת ובין הרציונליות.
קרוב יותר לגישת האתאיסטים, מוצאים אנו כמה הוגים שכלתניים קיצוניים. אפשר לסכם את דעתם באימרתו של וולטר על הצורך להמציא את האל אם לא היה מומצא זה מכבר. הטענה היא שקיים צורך טכני בדת על מנת למנוע מן העוזרת לגנוב. הפילוסופיה היא אכן חזות הכול, אך כדי שלא תהיה אנרכיה, המון העם זקוק לדת. זוהי עמדה צינית, או אולי להפך, הירואית – של אדם הדוגל בפילוסופיה וסבור שהיא נכונה, אך מבין שאיננה מספיקה לרוב האנשים כדרך לחיים.
מול כל זה עומדת גישה מפתיעה אחרת. היא אמנם מדברת בשפה מודרנית מאוד, אך למעשה הייתה קיימת כבר בימי הביניים. זו השיטה של "האמת הכפולה". ישנם אכן שני מקורות – המקור הדתי והתבונה. אך אלו הן שתי אמיתויות הנמצאות בקונפליקט ואי אפשר להשלים ביניהן. ובכל זאת, אין לוותר על האחת למען השנייה. זאת עמדה שמצאנו אצל תלמידיו הנוצרים של אבן־רשד, הפילוסוף המוסלמי מימי הביניים, המכונים אוירואיסטים. במשנתם של אלה, חשיבותה של האמת הכפולה נעוצה בכך שהם יכולים בעזרתה לפתח פילוסופיה חופשית מן האילוצים הדתיים. עובדה זו מעניקה שדה חשיבה רחב ופתוח ללא מצרים, ועבור הפילוסוף אין דבר חשוב מזה.
כולם צודקים
גישת האמת הכפולה נמצאת כנראה גם אצל פילוסופים יהודים מאותה התקופה, כמו למשל ר' יצחק אלבלג, אולם הרעיון מתפתח ומקבל משנה מרץ בעידן המודרני. וכאן, חושב אני, יש למקם גם את ר' נחמן מברסלב. חסידי ר' נחמן אולי ימצאו עצמם בגישה השוללת לחלוטין את הפילוסופיה והתבונה, אך לדעתי אין הדבר נכון ביחס לר' נחמן בעצמו.
הדבר מזכיר את הסיפור על הרב שבאו אליו שני בעלי דין. הוא שמע את הראשון ואמר "אתה צודק", שמע את השני ואמר "גם אתה צודק", וכשנשאל היאך תיתכן הסתירה הזאת, השיב: "גם אתם צודקים". הרעיון הוא שלגבי אותן שאלות אני יכול לפתח שני תחומים עצמאיים, בלי צורך להתאים בין שניהם. ר' נחמן טוען כי הסתירה אינה קיימת רק בין הדת והפילוסופיה, אלא גם בכל תחום ותחום. כלומר, שקיומן של שתי אמיתויות שאי אפשר לחבר ביניהן הוא עובדה אונטולוגית של העולם.
על מנת לסבר את האוזן, או אולי את העין, אפשר להסביר את האור כחלקיקים או כגלים. אינך יכול לחבר בין שתי התורות האלה, ולמרות הכול שתיהן נכונות. כך למשל, טוען ר' נחמן, כי הסתירה הידועה בין האמונה בחופש האנושי ובין האמונה שהאל יודע מה יבחר האדם – היא אכן פרדוקס. עלינו לקבל את שני הדברים בלי לנסות לפתור זאת. הוא אינו רוצה לקבל את התשובות היפות והמחוכמות שניתנו לבעיה הזאת, אלא מתעקש לומר שאין פתרון, והעובדה שיש פרדוקס אינה מפריעה.
אפשר לטעון למעשה כי שתי התיאוריות אינן "נכונות" באופן מוחלט, אלא רק מקרבות אותנו לאמת. כל אחת מהן מסבירה חלק מן המציאות, כאשר המציאות האמיתית היא מעבר לתיאוריות אלו, ולא נוכל לתפוס אותה אי־פעם. לכן אנו יכולים גם להגיע לפרדוקסים, שכן המציאות האמיתית היא "אלוהית" ולא ניתנת לתפיסה אנושית, אך בגישתי הדתית אני מנסה להתקרב ככל הניתן ולאפשר לי לדבר עליה. זאת הדרך היחידה שיש לי.
זה ייראה אולי מוזר, אך התפיסה הזו איננה רחוקה כלל וכלל ממה שקורה כיום במדע המודרני, ובעיקר בתורת הקוונטים.
