לאורך הקריירה שלו, הפזמונאי אהוד מנור לא ראה פחיתות כבוד בכתיבת שירים בהזמנה, ולכן כאשר פנו אליו אמנים שיכתוב להם שיר עבור תחרות או פסטיבל, הוא תמיד נענה בשמחה. זו אחת הסיבות לכך שעד היום הוא הפזמונאי שכתב הכי הרבה שירים שהתחרו באירוויזיון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צליל מוכר או קצה מילה: הוויכוח שמוטט מחסומים
– כל פס בי נוגע: הרבה גוונים, אבל עם אחד
– ספינים ופייק ניוז בפרשת השבוע
בשנת 1983 נערכה תחרות קדם-אירוויזיון מתוחה במיוחד. בחמש השנים שקדמו לה ישראל הגיעה פעמיים למקום הראשון ועוד פעם למקום השני והרעב לזכות שוב היה עצום. שתי המועמדות המרכזיות שהתחרו והובילו בפער על המועמדים האחרים היו ירדנה ארזי ועפרה חזה (שהמתיחות ביניהן הייתה בעיצומה גם כך). עפרה ניצחה ביתרון של נקודה אחת בלבד ונשלחה לייצג את ישראל באירוויזיון בגרמניה, חרף טענות לזיופים בהצבעה שנשמעות אפילו עד ימינו.
חי – עפרה חזה
"שמעו אחי, אני עוד חי
ושתי עיני עוד נישאות לאור.
רבים חוחי אך גם פרחי
ולפני שנים רבות מספור.
…
עובר מזמור מדור לדור,
כמעיין מאז ועד עולם
אני שואל ומתפלל
טוב שלא אבדה עוד התקווה.
חי, חי, חי
כן, אני עוד חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני "
(מילים: אהוד מנור, לחן: אבי טולדנו)
כשכותבים שיר לאירוויזיון, ורוצים שהוא יצליח באירופה, יש שני חוקים חשובים. הראשון הוא לשבץ בשיר מילה או ביטוי קצר וקליט, ואם אפשר שיהיה "בינלאומי" כך שכל אירופאי, גם אם אינו דובר עברית, יוכל לפזם להנאתו. "הללויה", "הורה" ו"זה רק ספורט" הן דוגמאות טובות. החוק השני: לצמצם שימוש באות ח', כי אירופאים לא יכולים להגות אותה ולכן גם לא יצליחו להתחבר לשיר.
בשיר "חי" שמר אהוד מנור על החוק הראשון אבל את החוק השני הוא גלגל מהמדרגות. למה? ככה. אהוד ידע שעפרה תשיר בגרמניה, בארצם של הנאצים הצוררים שעוד לא עברו 40 שנה מאז ניסו להשמידנו. עוד הוא ידע שעפרה וזמרי הליווי ילבשו בגדים צהובים כדי להזכיר לעולם כולו את הטלאי הצהוב והשואה. ולכן היה חשוב לצעוק שם שוב ושוב "עם ישראל חי! חי! חי!" למרות, ואולי דווקא בגלל, שזו לא מילה שאירופאים יודעים לומר. למרות כל זאת ישראל הגיעה למקום השני ואפילו קיבלה 10 נקודות מהמדינה המארחת.
בפרשת ויגש מתחוללת התפנית הגדולה של ספר בראשית כולו. עד עכשיו התרגלנו להתייחס לספר כאל סיפורים על משפחות אברהם, יצחק או יעקב. החל מפרשתנו התורה מתחילה לספר לנו על עם ישראל. בהמשך הפרשה תופיע רשימת 70 יורדי מצרים שמסמלים את 'האבות המייסדים' של העם. אבל הרגע המכונן באמת הוא הרגע בו מתגלה יוסף לאחיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי … וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לפְנֵיכֶם… לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מ"ה ג-ז).
בעוד האחים שקועים בעבר ועדיין נבוכים ועצובים, יוסף כבר חושב כמה צעדים קדימה. הסיפור העצוב שקרה למשפחתנו הוא רק תחילתו של הסיפור החדש של עמנו, כך הוא אומר להם, מהשארית שנותרנו בארץ הולכת לצמוח פליטה גדולה. אתם תראו!
הבכי של יוסף וההתגלות שלו עוצמתיים ונותנים אור ירוק לסיפור של עם ישראל. עכשיו יעקב יכול לרדת למצרים, ויתחילו תקופות השיעבוד והגאולה שאחריה כפי שהובטח לאברהם אבינו בתחילת הספר.
המזמור הזה "אני עוד חי" עובר מדור לדור, מאז ועד עולם. זה המוטו של עמנו, ויש לנו את הזכות לצעוק אותו בהתרסה מול כל אויבנו לאורך כל הדורות!
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
