פסחים דף לה ע"א
אחד המופעים בתורה למצוות אכילת מצה בחג הפסח מסמיך אותו לאיסור אכילת חמץ: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים ט"ז, ג). כלומר יש לנו פה שתי מצוות בפסוק אחד: מצוות לא תעשה של איסור אכילת חמץ בפסח, ומצוות עשה של חובת אכילת מצה (להלכה, חובת האכילה היא בליל יום טוב ראשון של החג). מתוך סמיכות זו בפסוק בין החמץ למצות, לומדים חכמים על הקשר בין השניים לא רק כדבר והיפוכו, אלא כאחד שנובע מהאחר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי עומד במרכז ההענשה – הפוגע או הנפגע?
– מעט מן החושך: הרוע כתמרור אזהרה לעולם שכולו טוב
– "ממרץ עד היום אני מובטל, זה מנוון את הנפש"
הגמרא מספרת שריש לקיש – כמו גם בית מדרשו של רבי ישמעאל ובית מדרשו של רבי אליעזר בן יעקב – למד מפסוק זה ש"דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה". כלומר, רק משהו שיש לו פוטנציאל להחמיץ ראוי להיחשב מצה, ורק בו יוצאים ידי חובת אכילת מצה ביום טוב ראשון של פסח. כך לדוגמה, אנחנו יוצאים ידי חובת אכילת מצה ממצה העשויה מדגנים, אולם מצה העשויה מתבואת אורז או דוחן אינה נחשבת מצה ואין יוצאים בה ידי חובה משום שהיא אינה מחמיצה. אמנם רבי יוחנן בן נורי טען שאורז גם הוא דגן, והוא קרוב להחמצה בזכות עצמו, אבל חכמים לא מקבלים את דעתו.
לכאורה, הכי פשוט היה להכין מצות מקמח תפוחי אדמה או קמח שקדים ולהתרחק מהעבירה לחלוטין. אבל התורה קובעת את ההפך הגמור: רק מה שעלול להתפתח לעבירה הקשה ביותר של חג הפסח יכול לשמש למצווה הקשורה בלב החג עצמו.
במסכת ברכות (ל"ד ע"ב) למדנו את מימרתו המפורסמת של רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". כלומר, אנשים שחטאו וחזרו לדרך הישר גדולים מכאלה שלא חטאו מעולם. המשך הסוגיה שם, המוכרת פחות, מביאה את דעתו החולקת של רבי יוחנן, שלשיטתו מי שלא חטאו מעולם עדיפים על בעלי תשובה. שכן על צדיקים גמורים נאמר: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו ס"ד, 3).
נראה כי הגמרא שלנו מביאה אפשרות שלישית, ואולי למעשה לוקחת אותנו לאחורי הקלעים של מחלוקת זו. לכאורה, שני אמוראים אלה פונים לקהלים שונים. רבי אבהו מביא עמדה מעודדת עבור החוטאים ולמעשה עבור כולנו, שהרי כבר אמר קהלת (ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". רבי יוחנן, לעומת זאת, שבוודאי זוכר את דברי שלמה המלך במגילתו, בא לשרטט את האידיאל היהודי; זה שאמור לשמור על קדושה וטהרה מבלי ללכלך אותה בכתמי חטא. הוא מבקש שנזכור שדבריו של רבי אבהו הם דברי עידוד, לא קיצור דרך לראש רשימת העומדים בפני כיסא הכבוד. הוא פותח את דבריו במילים: "כל הנביאים כולן בנבואות הנחמה שאמרו, לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה", ובכך דורש שנזכור שמדובר בנחמה, לא יותר. האידיאל נמצא במקום אחר.
הגמרא שלנו בפסחים כמו מחברת בין שתי הצלעות האלה על ידי צלע שלישית מאחדת. נכון, האידיאל הוא שלא לחטוא. ונכון לא פחות שהחטא אינו סוף הסיפור. יש תקומה ממנו ויש אפשרות לשוב לתלם גם אחריו. אבל הטוב הזה, האידיאל, יוצא רק ממי שפוטנציאל החטא מצוי בו. ממש כפי שהמצה היחידה שכשרה לפסח, שרק איתה יוצאים ידי חובת מצוות אכילת מצה, חייבת להיות עשויה מחומרים שעלולים להחמיץ אם לא נטפל בהם נכון.
הצדיקים, ממש כמו בעלי התשובה, אינם מלאכים; הם בני אדם. מלאכים נטולי יצר, נטולי זכות בחירה, אינם יכולים לקיים מצוות; הם אינם יכולים לממש את עבודת השם באופן מלא. אכן, הם גם אינם יכולים לחטוא – אך דווקא משום כך הם חסרים. את עבודת השם המלאה יכולה לעשות רק האנושות. זו שיש בה סכנת חטא ודרדור, שיש בה פוטנציאל החמצה; זו שנדרשת לשמור על עצמה בכל רגע כדי להישאר כשרה. רק האדם שעשוי להחמיץ את דרכיו לטריטוריה המסוכנת של "לא תעשה" יכול להיות זה שמתעלה למצוות עשה.
