לפני כשנה השתתפתי ב"קן לאמנים", כנס בן יומיים של הרצאות, פאנלים והופעות המיועד לאמנים ואמניות ירושלמים מכל התחומים והמגזרים. מיותר לציין שהייתי האמן היחיד בכנס בעל זהות חרדית (כלפי חוץ, בכל אופן), אבל אולי זה קשור קצת להמשך, אז אני מספר את זה בכל זאת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
אנשים, תבחרו בחיים ותדברו: על חברויות וקורונה
חזר עם תשובה: כך הפך העולל לסרוג
גם החרדים הקיצונים מבינים: הרכבת יצאה מהתחנה
למשבצת האחרונה של היום הראשון לכנס הוזמן הסופר מאיר שלו, לשיחה על החיים, על היצירה הספרותית ועל מה שביניהם. זו הייתה גולת הכותרת של היום. כבר בשעה שלפני השיחה אפשר היה להרגיש תכונה באוויר. אנשים הצטופפו בשורות הראשונות של האולם כמה שיותר קרוב לבמה, חלקם עברו לדבר במין טון מהוסה משום מה, או הסתכלו בציפייה דרוכה על הכורסה הצהובה ועל המיקרופון השמוט שהמתינו למאיר שלו על הבמה. התיישבתי גם אני במקום לא קרוב מדי וחיכיתי בשקט עם כולם למרות שבכלל לא התרגשתי.
זמן טוב לגילוי נאות: אף פעם לא אהבתי את מאיר שלו. כלומר, את הסיפורים שלו. "אבא עושה בושות" הוא אחלה, אבל חוץ ממנו יש בכתיבה של מאיר שלו איזו נימה מתנשאת, לתחושתי. לא יודע להסביר. יכול להיות שזו הנמיכות החרדית הבילט־אין שלי, ועדיין. לא כיף להיות קורא של כותב מתנשא, ותמיד כשקראתי בספרים של מאיר שלו הרגשתי שהוא מתנשא עליי. השם יעזור. בטור השבועי שלו בידיעות אחרונות קל יותר לזהות את הנימה הזו שאני מנסה לתאר, אבל זה ממש לא העניין עכשיו. אני לא מבקר ספרות ולא מחלק ציונים לטורים. אני בסך הכול רוצה לומר שלמרות העובדה שהוא לא כוס התה הספרותית שלי, חיכיתי לו בשקט באותו ערב. והנה, כעבור זמן מה ובאיחור אופנתי, מאיר שלו בכבודו ובעצמו עשה את דרכו לבמה וטיפס אליה באיטיות, לבוש בבגדים פשוטים, מרכיב משקפיים עגולים ועל כתפו תיק גב מרופט. הוא התיישב על הספה הצהובה והמנחה שהיה נרגש באופן חריג פתח מיד באיזו שאלה למדנית על "בביתו במדבר" או משהו. די מהר, חוט המחשבה שלי ניתק כליל מתוכן השיחה שהתנהלה על הבמה, והמבט שלי נתקע על הידיים המגוידות והכבדות של מאיר שלו. עקבתי בסקרנות אחרי כל תנועה שלו, כאילו הוא רקדן בעיצומו של מופע מחול סוער. היה משהו מרתק בשפת הידיים שלו. אפילו בדרך שבה הוא הרים את כוס המים כדי לשתות או היטיב את המשקפיים על האף. פה ושם, מתוך הבהייה, הצלחתי לקלוט שהקהל צוחק משנינויות סבירות שהוא אומר בנוסח מה־אשכנזי־בעיניך, אבל אז, לפתע פתאום ולגמרי משום מקום, בטבורו של האולם המרשים של "קן לאמנים", מול הסופר ואיש הרוח מאיר שלו, נתקפתי געגוע עז לר' בנימין.
ר' בנימין הוא תלמיד חכם עצום שהיה מגיע אלינו לישיבה מדי יום רביעי כדי למסור שיחת מוסר. במובן מסוים הוא היה חריג בנוף הישיבה הליטאית הקרה והצינית, למרות הייחוס החשוב שלו. היה לו חיוך רך ומראה מסוגף ומואר בו־זמנית, ואני התאהבתי בו ממבט ראשון. לא יודע למה. ר' בנימין לא היה מאחר אף פעם. אפילו לא בדקה. בשבע וחצי בערב בדיוק הוא היה נכנס לבית המדרש המתפורר שלנו, עיניים ברצפה, יד ימין עוטפת את יד שמאל על הבטן התחתונה וככה, בהליכה זריזה, הוא היה ניגש לעמוד, מסיר את המשקפיים ומתחיל לדבר במהירות ובבהירות. כל שבוע על נושא מוסרי אחר, על מידה אחרת בטבע האנושי הדפוק שלנו ועל כוחות נסתרים בנשמה הזוהרת שלנו. אלה היו שיחות מוסר שבעצם הקיפו את פילוסופיית תורת המוסר של ר' ישראל סלנטר בלי להתפלסף באמת. בשפה פשוטה וכנה.
איך הערצתי את ר' בנימין. אין לתאר. איך הייתי בולע את המילים שלו וסופג את ההבעות שלו. גם כשהרגשתי שהשיחה רחוקה או לא רלוונטית למצבי, הייתי רק מביט בפנים הטובות והרכות שלו ומאמין שזה פועל בי בנפש פנימה. והנה, דווקא שם מול מאיר שלו הצבר, נמלאתי פתאום געגועים לר' בנימין. מה אני אגיד, זה היה רגע מוזר באמת. הישיבוחער שבי מיד ניסה להסביר את הרגע הזה לפי המשנה במסכת קנים שעושה השוואה לא נעימה בין זקני עמי ארצות לזקני תלמידי חכמים, אבל היום אני יודע שזה יותר מזה. שאולי אני כמו הילד מרחוב סומסום שרוצה להיות שם. שרוצה להשתתף ב"קן לאמנים", אבל אז כשהוא מגיע לשם הוא מבין שהוא בעצם כבר כאן, ואז הוא שוב כוסף לשם. לישיבה שלו, לרבנים שלו, לזהות הפנימית שלו. זה אולי נשמע מסובך, אבל יש בזה משהו.
