אחרי שבעה חודשים עם ממשלה שקלונה עלה על כל דמיון ותפקודה ירד מתחת לכל ביקורת, הכנסת ה-23 קיבלה בשבוע שעבר את ההחלטה הנבונה ביותר שהייתה יכולה לקבל, וניתקה את עצמה מהמכשירים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שלושה-ארבעה חודשים ואנחנו שוכחים מהקורונה"
– מול יועצי התקשורת הוותיקים, המראיינת הנשכנית נאלמה דום
– התשוקה אל הסוד היא מהות האסקפיזם
כל יום בחייה של הממשלה הזו היה אות קלון. כל קטטה קטנה, כל תרגיל ילדותי, כל מהלך פופוליסטי. כאילו חברי הקואליציה הסתכלו על רמת האמון הצונחת במוסד הדמוקרטי המפואר בו הם חברים, נענעו את ראשיהם וקבעו "אפשר לרדת עוד". ואם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לחברי הכנסת שסיכוייהם לחזור אליו בקרוב שואפים לאפס, אך החליטו בכל זאת ללחוץ על הכפתור האדום הגדול – כשעלתה להצבעה בשבוע שעבר ההחלטה לדחות את הקץ. הבושה פשוט הייתה גדולה מדי.
במקום לקבל ממשלת חירום שתקטע את שרשרת הבחירות ותעניק יציבות למדינה שדהרה לכיוון אסון, קיבלנו פוליטיקת בחירות על סטרואידים. כל החלטה נעשתה מתוך שיקולים אלקטורליים נטו. החל במסמוס מגבלות על פלחי ציבור שונים, שהיו יכולות למנוע לפחות סגר אחד, וכלה בהחלטות הכלכליות המופקרות של משרד האוצר.
הבחירות מעולם לא הפסיקו. הן ליוו כל שעה וכל החלטה בכנסת ה-23. למעשה, התוצאה היחידה של מהלך האחדות הגדול של נתניהו וגנץ היא החלפת ממשלת מעבר אחת – יחסית ימנית, יחסית מלוכדת, יחסית פונקציונלית – במפלצת דו-ראשית גרוטסקית, שהייתה הרבה יותר מעוניינת לקרוע את עצמה לגזרים מאשר לעשות משהו מועיל.
על כן, זה היה אך ראוי שהשבוע האחרון בחייה של הממשלה ילווה ברקימת מזימה סבוכה, שמטרתה לדחות את הקץ בכמה חודשים. וראוי עוד יותר שאפילו המזימה הזו תיבלם ברגע האחרון הודות לחברי הקואליציה.
קל מאוד להניף אצבע מאשימה לעבר שחקן כזה או אחר, אולם האמת היא שהממשלה הזו נולדה בחטא, וסופה היה מובטח ברגע ששני הבנימינים הצמידו עט לנייר. אם יש משהו שלימדו אותנו מערכות הבחירות של 2020-2019, זה שתמריצים, ולא אידיאולוגיה, הם שמנהלים את האדם ואת הפוליטיקה. כפי שנכתב כאן בעבר, בשיטת בחירות בעייתית כמו שלנו, העובדה הזו קיבלה ביטוי בכך שכל שחקן הבין שבאפשרותו לא להפסיד, ולכן אף אחד לא ניצח.
מהזווית הזו, "ממשלת האחדות הלאומית" לעולם נועדה לכישלון מסיבה פשוטה: כמו בשני המועדים שקדמו להן, גם הבחירות לכנסת ה-23 למעשה הסתיימו בתיקו. אז אם בכל זאת קמה ממשלה, הרי זה בגלל שצד אחד ויתר בהתנדבות על נצחונו. היחיד שלא הבין את זה, כנראה, הוא בני גנץ. וכשהוא סוף סוף קלט שטבע האדם לא השתנה, ושאין לנתניהו שום כוונה לעשות "מעשה גנץ" ולהחזיר את הניצחון הגדול והיפה שהוא קיבל בחינם – תם הטקס. חושבים שנתניהו האשם? אולי. אבל גנץ, כאדם שהתיימר להוביל את המדינה, הפגין נאיביות מפוארת כשוויתר על עמדת מיקוח של 33 מנדטים תמורת חלום רחוק.
אז בסוף זה עבר וחזרנו באופן רשמי לבחירות, תודה לאל. להתראות, פייר וול, אריבידרצ'י, או רוואר, סיונרה, שלום ולא להתראות לממשלה ה-35 ולכנסת ה-23. כולנו מקווים שבעוד 20 שנה אתן תהיו תשובה מפתיעה לשאלת טריוויה, ולא עדות לנקודת תפנית חשוכה בהיסטוריה הישראלית.
נטולי היגיון בריא
את מורשתה של הממשלה הזו נרגיש כולנו בסגר שיתחיל הערב (א'). מכיוון שאין לנו לא הגיאוגרפיה של ניו־זילנד ולא האוכלוסייה הצייתנית והפוליטיקה המדויקת של טאיוואן, מעולם לא היה סיכוי ממשי למגר את המגפה ללא שימוש בסגרים. אולם סגר הוא כמו כימותרפיה: הורג את המחלה, כן, אבל עם מחיר גבוה, כואב ומסוכן. ואם הסבב הראשון היה חובה והסבב השני גם הוא כנראה היה בלתי-נמנע, ההגעה לסגר שלישי היא פשע.
כל מערכת הבריאות התריעה. כל צייצן חכם בטוויטר עם גרף תחלואה ומחשבון ידע שזה מגיע. אבל מדינת ישראל התעלמה משלל האפשרויות למזעור נזקים והאטת התחלואה, וצעדה בעיניים פקוחות לכיוון האפשרות הגרועה ביותר. אם היא הייתה מקבלת כמה החלטות קריטיות ומתבקשות, התחלואה היום הייתה יכולה להיות חמישים אחוז נמוכה יותר. ומי יודע, אולי עד שהמספרים היו מספיקים לעלות – כי המציאות כבר הוכיחה שהם חייבים בסוף לעלות – היינו כבר מספיקים לחסן את רוב האוכלוסייה שבסיכון, ויכולים לבחון צעדים כלליים מתונים הרבה יותר.
אבל כפי שהובהר לכולנו, החלטות מתבקשות והיגיון בריא לא היו בתפריט לאחרונה. אני אציית לנהלי הסגר, וכולי תקווה שכך יעשה גם כל מי שקורא את הטור הזה. התעלמות מהנהלים לא תעשה דבר, פרט להחמיר מצב שכבר חמור ממילא. אבל אסור לנו לשכוח איך הגענו לכאן.
כולם רצים לראש
יו"ר ימינה נפתלי בנט הכריז בשבוע שעבר שהוא מתמודד לתפקיד ראש ממשלת ישראל. נאומו זכה להתעלמות בעיקר בשל חשיפת עריקתו של זאב אלקין מהליכוד ל"תקווה חדשה" (ללא ספק השם הגרוע ביותר למפלגה מאז שציפי לבני הגתה את "התנועה"), אבל הוא ראוי להתייחסות. אפשר להבין למה בנט התכוון כשאמר את המילים, והוא טרח גם לפרש את משמעותן בנאום שנשא. אולם הוא לא יכול לברוח מעובדה פשוטה לגבי השיטה האלקטורלית הישראלית: כל. יו"ר. מפלגה. רץ. לראשות. הממשלה.
תראו לי מפלגה אחת שאם הייתה מקבלת 61 מנדטים או יותר, לא הייתה מקימה ממשלה בראשות מספר 1 שלה. מאיתמר בן־גביר דרך יעקב ליצמן ועד איימן עודה, אף אחד לא היה מפספס הזדמנות שכזו ברגע האמת. ומכיוון שאין בישראל מפלגה שאומרת "אנחנו חותרים ל-14 מנדטים ונשמח לא לקבל אפילו אחד יותר, תודה רבה", הרי שלמעשה מטרתה של כל אחת היא לקבל את המספר המירבי של הקולות, כדי לממש כוח רב יותר.
כן, אני יודע, הוא התכוון שהוא לא מתחייב לשבת עם נתניהו. אבל יש דרכים אחרות להגיד את זה. ומעבר לזה, ההצהרה המאולצת, והשגויה באופן מהותי, רק מעידה שוב עד כמה אנחנו זקוקים בדחיפות לרענון שיטת הבחירות בישראל.
