רגעיה האחרונים של ישיבת הכנסת ביום שלישי לא היו חגיגיים, בלשון המעטה. יציאה למערכת בחירות אמורה להיות חגיגה דמוקרטית, אך כשזו מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים בלבד, העגמומיות משתלטת על האירוע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שלושה-ארבעה חודשים ואנחנו שוכחים מהקורונה"
– מסלול התהפכות: סופה של הכנסת ה-23 היה ידוע מראש
– הטרגדיה של 2020: בין הקורונה לפוליטיקה
שעות ספורות קודם לכן ערך ראש הממשלה מסיבת עיתונאים קצרה בכנסת. לא היו לו בשורות דרמטיות לציבור. את הבחירות כבר לא היה אפשר למנוע, וגם על הדיווח העמום שמסר בנושא החיסונים היה אפשר לוותר. את נתניהו עניין רק דבר אחד, שהוא עוסק בו עם נאמניו בליכוד כבר שבועות: שכתוב ההיסטוריה הקרובה. בריאיונות, בנאומים ובמסיבות עיתונאים מבקשים נתניהו ואנשיו להנדס את תודעתנו ולגרום לנו לחשוב שבני גנץ הוא שדרדר את מדינת ישראל למערכת הבחירות הנוכחית, ולא הם עצמם. בליכוד חשים בזעם הציבורי על דרדור המדינה למערכת בחירות נוספת, ומבקשים להסיר מעליהם את הכתם.
אולם גם השאיפה שהימין ינצח בבחירות אינה יכולה להצדיק את הכשרת השקר הזה. האשם היחיד באי העברת תקציב המדינה במטרה להביא לפיזור הכנסת ולהליכה לבחירות הוא ראש הממשלה. שום להטוט רטורי מהסוג שנתניהו מומחה בו לא יוכל לשנות את העובדות.
הדברים נעשים ברורים כשמש כאשר נזכרים שהמשבר פרץ בעקבות התעקשותו של ראש הממשלה לפצל את התקציב הדו־שנתי שהליכוד וכחול לבן סיכמו עליו בהסכם הקואליציוני. ייתכן שבחודש אוגוסט עוד היה נימוק הגיוני לפיצול. אולם לאחר שאישור תקציב 2020 נדחה לחודש דצמבר, כבר היה ברור לכל בר דעת שהעמידה על הדרישה הזו היא משחק פוליטי נטו, שום דבר מעבר לניסיון לייצר לנתניהו "תחנת יציאה" מקואליציה שאינו חפץ בה, בלי שייאלץ להיפרד ממשרד ראש הממשלה ומהמעון בבלפור.
שר האוצר ישראל כ"ץ ונתניהו ניסו לעטות מחלצות של עקרוניות ומקצועיות על התנהלותם הפוליטית הגחמנית בסוגיית התקציב. הם דיברו על המשבר, על קשיי התכנון, על הקורונה ועל האבטלה בתור הצדקה לקושי לתכנן ולהעביר תקציב דו־שנתי. אולם מי שעקב אחרי המו"מ לפשרה שהתנהל השבוע בוודאי שם לב לכך שהליכוד הסכים להעברת תקציב 2020 בתוך שבוע ותקציב 2021 בתוך שבוע נוסף. זו הסכמה חסרת תקדים המבזה את הכנסת, מפרה כל נורמה של מנהל תקין, וחורגת מהנוהג המקובל זה שנים. והעיקר: אם אפשר להעביר שני תקציבים בתוך כשבועיים, מדוע לא יכולנו להעביר ולאשר אותם לפני שבועיים?
עדויות נסיבתיות נוספות מורות על כך שנתניהו לא התכוון ולו לרגע לכונן שותפות אמת עם כחול לבן. אחת הבולטות שבהן היא היחס המשפיל שהעניק לשני שותפיו הבכירים בממשלה מטעם כחול לבן, גנץ וגבי אשכנזי. נתניהו מתנאה, ובצדק, בהסכמי כינון היחסים המרשימים שהשיג בחודשים האחרונים. אין ספק שאלה הישגים נאים, בעיקר בקשר עם מרוקו וסודן, שתי מדינות שהיו נתונות בעבר בסכסוך של ממש עם ישראל. אך כשהתגלתה גדולתו המדינית של נתניהו נחשפה גם קטנוניותו האנושית. שוב ושוב הסתיר נתניהו משותפיו את מהלכיו המדיניים, אף ששניהם מחזיקים בשני התיקים הרלוונטיים ביותר לנושא, החוץ והביטחון. ההתנהלות הייתה מביכה עד כדי כך שבפעמיים האחרונות כבר הבינו זאת אפילו אנשי הממשל האמריקני, ועדכנו מטעמם את גנץ ואשכנזי במתרחש, משל לא היו הם ונתניהו חברים בממשלה אחת.
לאחרונה טבע נתניהו את המכתם "ממשלה בתוך ממשלה" כדי לתאר את התנהלותם של שרי כחול לבן שהכריחה אותו לפרק את הממשלה. ייתכן שיש מידה של צדק בהאשמה, אולם אסור שנשכח מי דחק אותם לפינה. אפשר לגלות הבנה למניעיו, אפשר אפילו להודות שיש לבחירות כעת יתרון, למשל בהקטנת הנזק שמסוגל ניסנקורן לגרום במשרד המשפטים, אך אסור לאמץ את השקר שנתניהו אינו מי שהביא אותנו למערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים.
