מדינות ערביות חותמות לאחרונה בשרשרת על הסכמי שלום עם מדינת ישראל. לכאורה, עוד צעד בחזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ", "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". אך למרבה הצער זו אליה וקוץ בה; חיבוק, אבל אולי חיבוק דב שעלול לחנוק אותנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עיתונאי טורקי נידון בהיעדרו ל־27 שנות מאסר בעוון "ריגול"
– התלבטות בוועד האולימפי האמריקני: האם להכריח ספורטאים להתחסן?
– בריטניה ואירופה חתמו על ברית סחר חופשי
כדאי לשים לב: עד עכשיו טרם נקבעה חקיקה להגבלת פעולותיהם העסקיות של אזרחי המדינות הערביות במדינת ישראל. גם אם תיחקק, בג"ץ עלול לבטלה מטעמיו האקטיביסטיים־פרוגרסיביים הידועים. כך אנו עלולים לגלות שאדמות פרטיות רבות בעמק יזרעאל ובירושלים "נגאלות" בידי ערבים מהמפרץ. את האצבע הראשונה בעין כבר קיבלנו ברכישת מחצית הבעלות במועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים, שברור שאינה כלכלית גרידא אלא סמלית ומחושבת. אחרי האצבע יבוא האגרוף, ומי ימנע זאת? כשם שסאדאת הבין שבהסכם שלום הוא יכול לקבל שלושה רבעים משטח ישראל, שהוא איבד בארבע מלחמות, כך אנו עלולים למצוא עצמנו כעת נכבשים באמצעות הכסף מהמפרץ, ללא ירייה אחת.
שנית, בנחמדותה הרבה מעניקה ממשלתנו לכל ידידה ערבית חדשה דריסת רגל בהר הבית. משום מה, זו המתנה האולטימטיבית לכל חבר ערבי חדש. אין לי אלא לצטט את ג'ארד קושנר: "ההסכם עם האמירויות פתר במידה רבה את סוגיית הר הבית". הוא התכוון לכך שמוסלמים מכל העולם יוכלו לעלות לרגל להר הבית, בעוד שיהודי שימלמל פסוק תפילה ימצא עצמו במעצר. מדובר בכשל דתי־לאומי־מוסרי.
שלישית, בחתימת הסכמי שלום עם המדינות הללו אנו מכשירים שרצים. סודן יוצאת מרשימת המדינות התומכות בטרור, סהרה המערבית מסופחת למרוקו, ומרוב התלהבות אנחנו אפילו מסרבים להכריז על דובאי כמדינה אדומה מקורונה כדי שלא תכעס עלינו חלילה. ומפני שאיני רוצה להיות צדקן ומתחסד אני מעדיף לא לפרט בעניין רמתן המוסרית של המדינות האלה, שזכויות הפרט בהן שואפות לאפס, ויש בהן סחר בנשים וזנות ועוד מרעין בישין.
רביעית, צבאות המדינות שכורתות עימנו הסכמי שלום זוכים לשדרוג בציוד לחימה מערבי, וארה"ב פותחת בפניהן את ארסנל הנשק המתוחכם ביותר שבאמתחתה. עוד לא יבש הדיו על ההסכם עם האמירויות, והיא מצוידת במטוסי אף־35 שלא היו מגיעים אליה לעולם לולא חתימתה על ההסכם; כפי שצבאה החלוד של מצרים שודרג לאחר חתימתה על הסכם השלום, בטנקי אברמס אמריקניים ובמסוקי אפאצ'י ומטוסי אף־16 חדישים.
חמישית, יש לזכור שאלה דיקטטורות, משטרי רודנות, וממילא ההסכמים נחתמים בעירבון מוגבל. פרס הייתה ידידתנו הגדולה ביותר במזרח התיכון עד המהפכה האסלאמית שהתחוללה בה ב־1979, וטורקיה החליפה אותה כבת ברית נאמנה עד שארדואן עלה לשלטון.
שישית, כשנפסיק יום אחד להיות נחמדים ונעמוד על האינטרסים שלנו, המדינות הללו יבטלו את ההסכמים. מרוקו הייתה ביחסים טובים איתנו עד שנת 2000, עת נאלצנו להתגונן בפני אינתיפאדת אוסלו. אפילו כעת, בירח הדבש, כאשר חוסל ד"ר פאחריזדה באיראן, קפצו באמירויות לגנות את ההתנקשות (אף שבסתר ליבם שמחו ובחדרי חדרים חיככו ידיהם בהנאה). שגרירי מצרים וירדן מבלים את רוב זמנם בארצם, במחאה סוערת, במקום בשגרירות בארץ.
כל זה נכון ויפה בקל וחומר כאשר מסתבר שההסכמים עם בחריין והאמירויות הם בבחינת שטחים תמורת שלום, שכן נתניהו הבטיח להם ולארה"ב שלא יספח את שטחי יהודה ושומרון, אפילו חלקית. מדוע בכלל לתת תמורה למדינות המפרץ כאשר ברי לכל בר דעת שיש להן אינטרס גדול לא פחות משלנו ליצור חזית אחידה ורחבה מול האויב האיראני? ואם כבר חותמים על הסכמי שלום כאמור, מדוע לא פותרים על הדרך את סוגיית המסתננים מסודן? מדוע לא מכלילים הסכם שמתעדף העסקת פלסטינים באמירויות (88 אחוזים מהתושבים שם אינם אזרחים אלא עובדים זרים), ובכך מעודדים הגירת צעירים פלסטינים מיו"ש אל המפרץ? לנתניהו הפתרונים.
כללו של דבר, עסקים נרחבים וטיולים היה אפשר לעשות בכל המדינות הללו גם במצב של אי־לוחמה, ובלי להסתבך בחסרונות שמניתי לעיל שנובעים מהחתימה על הסכמי שלום. שוב, לצערי, נתניהו מוכיח שאינו אסטרטג גדול כפי שהוא טוען.
עו"ד דורון ניר־צבי הוא מומחה לענייני מקרקעין ביו"ש
