אנשי הליכוד וכחול לבן אמנם מאשימים אלה את אלה בהפלת הקואליציה, אבל הקרדיט העיקרי על כך מגיע לאנשי מחאת הדגלים השחורים. בני גנץ היה נכון לעשות הכול כדי לדחות את הקץ הפוליטי של הממשלה, של מפלגתו ושלו, אבל הלחץ שהפעילה מחאת הדגלים השחורים לא אפשר לו זאת. הכתובת הרשמית למחאה הייתה אמנם נתניהו, אבל היא לא השפיעה עליו בכהוא זה. את כחול לבן, לעומת זאת, היא פירקה. מרגע הקמת הממשלה כפרו אנשי המחאה בלגיטימיות שלה, הפעילו בגיבוי התקשורת לחץ כבד על אנשי גנץ, ואט־אט החלשים שבהם נכנעו. כחול לבן קרסה מבפנים. בני גנץ תמך במחאות ולא הבין שהן תחסלנה אותו. בסופו של דבר, ברגע שהזדקק לחברי הכנסת שלו, הם העדיפו להיראות יפה בעיני אנשי המחאה והתקשורת מאשר לשמור לו אמונים, והותירו אותו לבד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרגיעה הלאומית: ד"ר אורלי גרינפלד תשמש מסבירנית מנהלת הקורונה
– התלבטות בוועד האולימפי האמריקני: האם להכריח ספורטאים להתחסן?
– דעה: טובה אי לוחמה משלום
אבל ניצחון אנשי השמאל של הדגלים השחורים הוא ניצחון פירוס. כשריסקו את כחול לבן הם חיסלו את האפשרות היחידה של השמאל הישראלי להכריע את הימין, או לפחות להתמודד איתו ראש בראש כמו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. כחול לבן הייתה התרמית הגדולה שאפשרה לשמאל "לתת פייט" לימין. זו מעולם לא הייתה מפלגה; לא היה לה סדר יום אידיאולוגי או שורשים ציבוריים. היא הייתה אוסף מזדמן של שמות, אפילו לא נוצצים, שמאל שהתחפש לימין; בראשה הוצב גנרל יפה בלורית ותואר, אדם טוב וישר אבל חסר יכולות פוליטיות, רק כדי להטעות כעשרים מנדטים של אנשי ימין להצביע לשמאל.
אבל בעקבות הלחץ של מחאת הדגלים השחורים קרסה כחול לבן, התרמית נחשפה, ועשרים המנדטים חזרו למקומם הטבעי ונמצאים עכשיו אצל נפתלי בנט ובעיקר אצל גדעון סער, שניהם ימניים יותר מנתניהו. האמת יצאה לאור; השמאל הישראלי לא זוכה אפילו לשליש מהאלקטורט. רחוק מכך. מפלגת יש עתיד, השמאל הציוני, מקבלת עכשיו כ־15 מנדטים בסקרים; מרצ טרם החליטה אם היא ציונית או לא, וזוכה בעוד חמישה־ששה מנדטים, וזהו. גם אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, וגם אם יופיעו מושיעים כניסנקורן, חולדאי או ברק, הם לא ישנו את הנתון הזה אלא רק את החלוקה הפנימית שלו. השמאל הישראלי מקיף כ־20 מנדטים. כל השאר – ימין אחד גדול. האובססיה של מחאת הדגלים השחורים, הטהרנות, השנאה, הקיצוניות, חוסר המעשיות וההיסחפות אחרי הסיסמאות – כל אלה ניצחו טקטית, אבל אסטרטגית הם חיסלו את השמאל הישראלי.
עכשיו, כשתומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות
בינתיים הצלחת המחאה השחורה לא הביאה לנפילת נתניהו, אבל היא בהחלט מקרבת את קיצו. כי מה היה כוחו הגדול של נתניהו? איך הצליח לשתות תמיד את סביבתו, ובעיקר את הקולות של הציבור הדתי־לאומי? שום קסמים לא היו כאן. כשהשמאל הצליח "לתת פייט" לימין, כשהתעמת ראש בראש מול נתניהו, נזעק האלקטורט הימני להצטופף ברגע האחרון סביב מנהיגו, רק משום שאימת עלייתו של השמאל נראתה לו בצדק כסוף העולם. עכשיו, כשהשמאל כבר לא מסכן את הימין, ותומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות. מערכת הבחירות הזו תהיה שונה מקודמותיה. ייתכן שהליכוד יצא ממנה כשידו על העליונה, אבל אין ספק שנוצרה אפשרות ריאלית לחלופה ימנית להנהגתו
גם אם בנט וסער יחברו ללפיד ולליברמן אחרי הבחירות, זו לא תהיה ממשלת שמאל. גם נתניהו הקפיד ככל האפשר לצרף יסודות מן השמאל לממשלותיו. אבל לא יהיה צורך אפילו בכך. אם תיווצר אפשרות תיאורטית של ממשלת ימין ללא הליכוד, אפילו בסיוע לפיד, לא יהיה צורך להוציאה אל הפועל. מסיבות משפטיות נתניהו ייאלץ לפנות את מקומו, והליכוד ישוחרר להצטרף לבנט, סער וליברמן, להקמת ממשלת ימין חזקה, יציבה ומבוססת, כפי שלא הייתה כאן מעולם, עם החרדים או בלעדיהם. אם יתרחשו חילופי הדורות המתבקשים הללו בהנהגת הימין, זר פרחים יצטרך להישלח לאנשי מחאת הדגלים השחורים.
