למעלה מתשע שעות נמשך הדיון שנערך השבוע בבג"ץ בעתירות נגד חוק יסוד הלאום. תשעה שופטי בית המשפט העליון פינו את יומנם למשך יום שלם והקדישו שעות לקריאת כתבי הטענות, סביב שורת עתירות שכל הסימנים המוקדמים מעידים שיידחו בידי שופטי בג"ץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שלושה-ארבעה חודשים ואנחנו שוכחים מהקורונה"
– מסלול התהפכות: סופה של הכנסת ה-23 היה ידוע מראש
– הטרגדיה של 2020: בין הקורונה לפוליטיקה
האם ההליך הזה לא היה מיותר? האם שופטי העליון לא היו יכולים למצוא לעצמם עיסוקים מוצלחים יותר ביום הזה? לפחות מנקודת מבטה של הקבוצה השלטת כיום בבית המשפט העליון, התשובה לשאלות הללו שלילית. במאמר שפרסם לאחרונה ד"ר יניב רוזנאי, משפטן בולט בדור הצעיר של אנשי המשפט החוקתי בישראל, בכתב העת הדיגיטלי "דיומא", הוא מסביר היטב את ההיגיון שמאחורי השיטה: שופטי העליון מקיימים בכוונת מכוון דיון לגופן של עתירות נגד חוקי היסוד. גם ההחלטה להותיר ללא הכרעה את השאלה אם לבית המשפט העליון יש בכלל סמכות לדון בעתירות אינה מקרית. המטרה היא לנופף בחרב האפשרות של התערבות בחקיקת יסוד, כדי שתהיה תלויה ומאיימת מעל ראשם של המחוקקים.
ההנחה של השופטים היא שדי בעצם תלייתה של החרב במקום בולט, כחרבו של דמוקלס, כדי להביא את חברי הכנסת להגביל את עצמם במה שהם מרשים לעצמם לעשות בחקיקת היסוד. הדבר כמובן לא נאמר בפירוש. אולם כאשר בדיון השבוע הזכירה נשיאת העליון אסתר חיות, כביכול לטובה, את תפקידו של המשנה ליועמ"ש רז נזרי בעידון חוק הלאום, היה בכך רמז ברור בכיוון זה. חיות ציינה את השפעתו של נזרי על נוסח החוק כך שלא יפגע בעקרון השוויון, וכמעט כל מי שהיה באולם זכר שהשפעתו נבעה בעיקר מאזכור האפשרות של התערבות בג"ץ בחוק.
בעיני השופטים זו מציאות חיובית כמובן, אך מי שחרד להפרדת הרשויות ולעצמאותן חייב להזדעזע. לנגד עינינו מתרחש תהליך מסוכן שמסרס את יכולתה של הכנסת לחוקק חקיקת יסוד באופן חופשי. כאשר חוקי היסוד מוצאים חן בעיני בית המשפט העליון הוא משדרג אותם למעמד של "חוקה", וכאשר לא – הוא ממהר לאיים ולנופף בחרב הביטול. כך, גם בלי להטיל את הפצצה האטומית של פסילת חוק יסוד, מצליחים שופטי בג"ץ לצמצם ולהגביל את סמכותה המכוננת של הכנסת.
מחוזות האבסורד
במהלך הדיון בבג"ץ התפתחה שיחה מעניינת בין עו"ד אביטל סומפולינסקי, שייצגה את הכנסת, ובין השופטת דפנה ברק־ארז, על עצם סמכות בית המשפט העליון לבקר חוקי יסוד. סומפולינסקי ציינה כי בישראל אין סמכות כזו, ודוקטרינת "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" מעולם לא אומצה בה. גם כל מיני המצאות כמו ביקורת לפי "עקרונות היסוד של השיטה", הן לא יותר משמות נוספים לגישה הזו שאינה קיימת במשפט הישראלי. בתגובה תהתה השופטת ברק־ארז מה יקרה אם, למשל, הכנסת תחליט לבטל את זכות הבחירה לנשים. האם גם אז לא יהיה מוסמך בית המשפט העליון להתערב? בשלב הזה לא הצליח השופט נועם סולברג להתאפק ותהה: "ומה יקרה אם בית המשפט העליון יחליט לבטל את זכות הבחירה לנשים?"
השיחה הקצרה הזו מהדהדת את הרוח הנושבת לאחרונה בחלק ממסדרונות בית המשפט, שלפיה בג"ץ הוא המגן האחרון של הדמוקרטיה, ובלעדיו עצם קיומה בסכנה. השופטים מתרצים את מתן התפקיד הזה לבג"ץ באמצעות העלאת תרחישים אבסורדיים, כמו ביטול זכות הבחירה לנשים וביטול הבחירות. אלא שכדברי סולברג, אם הדרך לאיתור פרצות מסוכנות בדמוקרטיה היא הליכה למחוזות האבסורד, אזי יש להגביל באותה מידה גם את סמכויות בית המשפט.
העלאת תרחישים מופרכים רק בנוגע לכנסת, כאילו בה נמצא מקור כל הרשע, ובית המשפט זך וטהור, היא תחבולה תודעתית שנועדה להכשיר את פעילות בית המשפט בחוסר סמכות. טוב שהשופט סולברג הציב מראה גדולה מול הכשל הלוגי הטבוע בה.
